למה לאירופים יש ביצים, ולנו לא?

השבוע, בשקט בשקט, מוציא האיחוד האירופי לפועל שתי מהפכות צרכניות ענקיות בתחומי הטכנולוגיה. האחת, היא מסך בחירת הדפדפנים ב-Windows שכבר מותקן כעדכון לגירסאות Windows השונות, מה שאמור לרופף את אחיזת הברזל של מיקרוסופט בשוק הזה ולסיים אי צדק היסטורי של שנים בשוק הדפדפנים.

אי צדק בו אלטרנטיבות גלישה מוצלחות שבראשן נטסקייפ, נפלו חלל לדורסנות העסקית והאנטי תחרותית של מיקרוסופט. האחרונה לא היססה להשתמש בכוחה המונופוליסטי בשוק מערכות ההפעלה כדי לכבוש לעצמה עמדת מונופול בשווקים אחרים.

המהפכה השניה, שלא זכתה לסיקור רב, אבל בעייני היא באמת פורצת דרך במישור הצרכני, היא התקנות המחייבות את ספקיות הסלולר לקבל על עצמן “מכסות גלישה סלולרית” שיקבעו הלקוחות שלהן.

התקנות מבריקות בפשטותן: ספקיות הסלולר יאלצו לפנות לכל לקוח שלהן, ולשאול אותו מה הסכום המקסימלי שהוא מוכן להוציא מדי חודש על גלישה סלולרית? (תהיה גם ברירת מחדל למי שלא יקבע אחרת).

כמו שחשבו חלק מהמגיבים בטמקא, לכאורה, אין פה חידוש. גם בישראל כבר נמכרות חבילות במחירים קבועים וידועים מראש. אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא “תעריפי נדידה”.

כל מי שחשב פעם לקחת מודם סלולרי לחו”ל, והתחלחל מהמחירים – יודע על מה מדובר. הגלישה ברשת סלולרית זרה במדינה אחרות, היא סוג הדברים שתצטרכו למכור בעבורם כליה. באיחוד האירופי יודעים לספר על טייל גרמני שנדרש לשלם 46,000 יורו לאחר שצפה בתוכנית טלוויזיה ברשת – בזמן שהות בצרפת. הוא אגב, מזכיר לי את הגאון הזה.

ולכן בא האיחוד האירופי ושם סוף לטירוף: מכסת הגלישה תהא תקפה גם בזמן נדידה, ותמנע חיובים לא שפויים כמו אלה בפסקה הקודמת. ומה על התעריפים הרצחניים בנוסח אלף יורו לקילובייט בודד למי שיחרוג? גם כאן התערב הרוגלטור האירופי וקבע תעריף מקסימלי: לא ייגבה יותר מיורו אחד למגהבייט הורדה.

מי שמובילה את המהפכות הצרכניות האלה, וראוי להוריד בפניה את הכובע, היא נלי קרוז. קרוז, 69, לשעבר נציבת התחרות (הגבלים עסקיים) של האיחוד, וכיום נושאת גם בתואר נציבת האיחוד לעניינים דיגיטליים.

קרוז היא אשת ברזל שכבר תלתה פעם אחת את גולגולתה של מיקרוסופט על חגורתה. היא הייתה זו שהצליחה להוריד את התאגיד על ברכיו, בעזרת קנסות גבוהים על אי ציות (האיום הסופי והיעיל היה קנס של שני מיליון יורו ליום על כל יום נוסף של אי ציות. כואב אפילו למיקרוסופט…),

נלי קרוז

וקיבלה ממנו ציות מוחלט כשהדבר הגיע לדרישה לחשוף חלקים מקוד המקור של Windows.

ולמה זה לא יכול לקרות כאן? למה לאירופים יש ביצים לעמוד על זכויותיהם הצרכניות והדיגיטליות ולנו לא? כמה סיבות.

גם בראש הרשות הרגולטורית שמפקחת על התחרות העסקית בישראל, נמצאת אישה. רונית קן שמה. אבל היא ומקבילתה האירופית, רחוקות בפועלן כריחוק מזרח ממערב. רונית קן, כשמה כן היא: אומרת כן. היא מינוי של אולמרט, מינוי רופס שמתכופף לא פעם בפני בעלי ההון.

עוד ב-2007, העברתי לרשות ההגבלים העסקיים ממצאים חותכים מתוך תחקיר שלי, המוכיחים כי למיקרוסופט יש מונופול דה פקטו בשוק מערכות ההפעלה בישראל. שוחחתי אישית עם קן וגם עם עוזריה ועוזרותיה, הסברתי להם את משמעות הממצאים שלי וביקשתי שיבדקו את הנושא.

עד היום, שלוש שנים לאחר פרסום התחקיר, כל פעם שפניתי לדרוש בשלום הינוקא, קיבלתי רק תשובות מתחמקות כמו “העניין נמצא בבדיקה”. קודמה בתפקיד, אגב, לא היסס בעניין הזה – ורק אחרי מו”מ, ויתר.

הסיבה השניה, היא עניין תרבותי, עמוק ושורשי הרבה יותר. באירופה, כלכלה חזקה ויציבה, לאזרחים יש מודעות צרכנית ודיגיטלית גבוהה יותר. בצרפת ובבריטניה, התושבים יצאו לרחובות, יפגינו, יתקוממו וישבו לנציגי הפרלמנט שלהם על הווריד גם בעניינים שנראים לכאורה פעוטים (אך בפועל הם אינם כאלה, כמו שליטה בשוק הדפדפנים). המודעות הזו נשענת על תרבות דמוקרטית בוגרת, בשלה ומודעת.

אני אומר את זה בצער רב, אבל בישראל התרבות הדמוקרטית הזו אינה קיימת. בעניינים חמורים יותר, כמו המאגר הביומטרי לא יצא עם ישראל לרחובות (רק מחדלי מלחמות מביאים אותו לשם, כנראה) – אז שנצא להיאבק על שטות כמו איזה דפדפן לבחור או כמה עולה לנו לגלוש בסלולרי בחו”ל? אנחנו לא פראיירים!

האמנם אנחנו לא פראיירים?