מגזין: פנים זרוקות על המדרכה

בלש המשטרה מתהלך בזירת הפשע, עיניו שני סדקים צרים, סורקות את החדר. לפתע, בפינה מרוחקת, הוא מבחין בבדל סיגריה. הוא מרים את הבדל, מכניס אותו בזהירות לשקית ראיות וממשיך בסריקה. את הראיות שמצא בזירה, כולל שערה שנפלה מראשו של החשוד, הוא מעביר למעבדת הזיהוי הפלילי, שתמיד מבהיקה ובה מסתובבים תמיד לובשי חלוקים לבנים.
צוות החוקרים המיומן, בוחן את הפריטים, עורך סריקות, בוחן את הממצאים ובתוך זמן קצר מונח על שולחנו של הבלש תיק עם פרטים מלאים על החשוד.

הסצינה הזו, נדושה וצפויה מראש ככל שתהיה, היא פריט חובה בכל סדרת משטרה עכשווית. הת’ר דיואי-הגבורג (Heather Dewey-Hagborg) מעבירה את הטכניקה המשטרתית הזו אל עולם האמנות.
דיואי-הגבורג (30), היא דוקטורנטית לאמנות אלקטרונית במכון הפוליטכני Rensselaer בטרוי, ניו יורק. היא לאחרונה הציגה פרויקט מרתק, המשלב טכנולוגיה ואמנות באופן המעורר את המחשבה. במסגרת העבודה, Stranger Visions שמה, היא יצרה דגמי תלת ממד ופסלים של זרים, שתווי פניהם מבוססים על ניתוח גנטי של שערות ורוק שהותירו אחריהם במרחב הציבורי.

דיואי-הגבורג מגדירה עצמה כאמנית מידע. בראיון ל”החיבור” היא מספרת כי העבודה על הפרויקט ארכה שנה וחצי, במהלכה אספה שערות, מסטיקים לעוסים ובדלי סיגריות ברחבי ניו יורק, הפיקה מהם מידע גנטי ואז הזינה את המידע לתוכנה שפיתחה, היוצרת מהנתונים דגם של פני האדם בגיל 25 לערך.

כך למשל, את המסטיק שמצאה בפינת הרחובות ווילסון וסטנהופ בברוקלין, לעס גבר ממוצא דרום אמריקני בעל עיניים חומות. את בדל הסיגריה שאספה בצומת של מירטל והימרוד בברוקלין עישנה אישה ממוצא אירופי, שאינה נוטה להשמנה. את הבדל מרחוב מירטל 1381 השליך גבר עם שורשים מזרח אירופים. ואת הסיגריה שאת שאריותיה מצאה בפלטבוש 33 עישן גבר אפרו-אמריקני.

בהודעה שפרסמה מספרת דיואי-הגבורג, כי הרעיון עלה בראשה כשישבה בחדר המתנה של פסיכולוג. “בהיתי בהדפס בנאלי שהיה תלוי על הקיר והבחנתי שיש סדק בזכוכית שעוטפת אותו. בתוך הסדק הייתה שערה אחת ארוכה. המשכתי לבהות בשערה הזו ולתהות של מי היא יכולה להיות, ומה היא מגלה על האדם שלו היא שייכת. כשהלכתי הביתה הפכתי מודעת לכל החומר הגנטי שנמצא סביב. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה! נשביתי בדמיונות על אודות זהותו של האדם הזה. הרעיון של Stranger Visions הפך מוחשי, והפנטזיה הפכה להצעה לפרויקט אמנות, שבסופו של דבר התקבל ומומן על ידי המרכז לאמנות וטכנולוגיה Eyebeam”.

איך מפיקים פנים מבדל סיגריה?

העבודה התחילה באיסוף מדוקדק של דגימות, אותן שאריות לא היגייניות שכולנו מותירים אחרינו בעולם. הצעד הבא היה לחלץ מהן דנא במעבדה.

את העבודה הזו עושה האמנית ב-Genspace, מעבדת “עשה זאת בעצמך” בברוקלין, שמזמינה אנשים נטולי ידע או ניסיון מדעי להתנסות בתחום. היא גוזרת כמה מילימטרים מהשערה, בחלק הקרוב לשורש השערה,  ואת המסטיקים והבדלים היא חותכת לפיסות קטנטנות. כל דגימה מוכנסת לשפופרת המכילה כימיקלים שונים ולאחר הדגרה, מוכנסת לצנטריפוגה. על התהליך הזה היא חוזרת כמה פעמים, עד שהכימיקלים מפיקים תמצית דנא טהורה.

בשלב שלאחר מכן היא מתמקדת באזורים מסוימים של הגנום באמצעות טכניקה ששמה “תגובת שרשרת פולימרית” (PCR), המאפשרת לאתר מאפיינים מסוימים, כמו משקל או צבע עיניים, שמשתנים בין אדם לאדם ומכונים ‘סניפּ’ (Single Nucleotide Polymorphisms, מקטע, או SNP).

[mks_pullquote align=”right” width=”300″ size=”24″ bg_color=”#25bcea” txt_color=”#ffffff”]דיואי-הגבורג היא אמנית שלא משתמשת במכחולים או חימר, אלא במבחנות, מחשב ומדפסת תלת ממד. את היכולות הנוכחיות של הטכנולוגיה שבה היא משתמשת היא ממשילה לציירי קלסתרונים משטרתיים. “אף אחד עדיין לא זיהה את עצמו”, היא מבהירה, ומוסיפה כי “הדיוקנאות אינם העתקים מדויקים”[/mks_pullquote]

“כל גן מכיל מספר בלתי קבוע של סניפּים, שמייצגים תכונות מסוימות. הם מעידים אם יש לך עינים חומות או כחולות, נטיה להשמנה, סבירות לחלות במחלות מסוימות ועוד מאפיינים פיזיים וביולוגיים”, הסבירה. את הקוד של כל סניפ (rs642742 למשל, מייצג מוצא מערב אפריקני, rs6732426 מייצג שיער מתולתל) היא מכניסה למסמך אקסל, שמציג במקביל את רצף הדנא הרלוונטי (A מייצג מוצא מערב אפריקני, ואילו AA מייצג מוצא אירופי).

את הממצאים היא שולחת למעבדה אחרת, שמחזירה קבצי טקסט הכוללים רצפי בסיס זוגיים של G, A, T ו-C (האותיות הראשונות של גואנין, אדנין, תימין וציטוזין – ארבעת הנוקלאוטידים שמרכיבים את הדנא), שאותם היא משווה לאלה המאוחסנים במסדי נתונים של גנום אנושי ומפענחת מידע על אודות מוצא, מין, צבע עינים, צבע שיער, נמשים, גוון עור, נטיה להשמנה, רוחב האף, המרחק בין העיניים וכמה עשרות תכונות נוספות הקשורות למורפולוגיה של הפנים.

בחלק האחרון של ההליך, היא מזינה את הנתונים לשתי תוכנות: הראשונה, תוכנת ביו-אינפורמטיקה, המנפקת רשימת תכונות וההסתברות שהן קיימות באדם שלו שייכת הדגימה. התוכנה השנייה, מתרגמת את הנתונים לתכונות פיזיות ויוצרת דגם תלת ממדי של הפנים שמייצגים אותם. לבסוף, היא שולחת את הדיוקן להדפסה במדפסת תלת ממד של Zcorp, שמייצרת את הפסלים.

התוכנה, אותה פיתחה בעצמה, מבוססת על MorphFace, פלטפורמה שפיתחו חוקרי זיהוי פנים מאוניברסיטת בזל וזמינה להורדה והתנסות. גם התוכנה של דיואי-הגבורג זמינה להורדה חופשית, לכל המעוניין.

הדפס לי קלסתרון

דיואי-הגבורג היא אמנית שלא משתמשת במכחולים או חימר, אלא במבחנות, מחשב ומדפסת תלת ממד. את היכולות הנוכחיות של הטכנולוגיה שבה היא משתמשת היא ממשילה לציירי קלסתרונים משטרתיים. “אף אחד עדיין לא זיהה את עצמו”, היא מבהירה, ומוסיפה כי “הדיוקנאות אינם העתקים מדויקים, אבל נושאים דמיון משפחתי לאדם עצמו. יש להם מאפיינים ומוצא דומה, והם עשויים להיראות כמו דודן – לא כמו העתק של האדם עצמו”.

הסיבה העיקרית היא, שהמחקר של מורפולוגיית פנים עדיין נמצא בשלבים מוקדמים, ומסתמך בעיקר על מחקרים שבוחנים מאות אלפי רצפי גנום בניסיון למצוא מתאמים. “אפשר להסיק מכך שככל שנבחן יותר רצפי גנום, כך נמצא יותר מתאמים, אבל תמיד תישאר סטייה משמעותית מהפרצוף האמיתי, שמקורה באפיגנטיקה וגורמים סביבתיים”. אומרת האמנית.

עד כמה זה דומה? מצפיה בדיוקן העצמי שייצרה דיואי-הגבורג, אנחנו חייבים להודות שלא ממש. “המבקרים בתערוכה היו חלוקים: חציים אמרו ‘וואו! זו ממש את’ וחציים אמרו ‘וואו! זה בכלל לא דומה’ “, היא מספרת.

[mks_pullquote align=”left” width=”300″ size=”24″ bg_color=”#25bcea” txt_color=”#ffffff”]”אנחנו שומעים כל יום על ה’ילידים דיגיטליים’, שלא יודעים כיצד נכון לשתף את המידע הפרטי שלהם עם העולם – אבל כולנו כל הזמן מפזרים שיער, ציפורניים, עור, מותירים אחרינו שאריות רוק ואפילו לא חושבים על כל זה כמידע”[/mks_pullquote]

כתצוגת תכלית, יצרה עוד שני דיוקנאות: אחד מהם של קורט אנדרסון, מנחה תוכנית הרדיו Studio 360, שראיין אותה. לדבריו, הפסל התלת ממדי שלו נראה “כמו גירסת מאט דיימון שלי”. בבלוג שלה מוצג גם דיוקן לדוגמה של היזם הטכנולוגי מאנו ספורני, שב-2011 שיחרר לציבור את הגנום שלו בקוד פתוח.

אליבא דה ספורני, בגנום האנושי יש כ-10 מיליון סניפים, אבל הטכנולוגיה הנוכחית (נכון ל-2011) מסוגלת לנתח רק כמיליון מהם. “המדע יודע מה עושים רק 14,515 מתוך מיליון חלקיקי המידע האלה, וגם לגביהם אנחנו לא לגמרי בטוחים. באתר andme23 רשומים כ-160 מקטעים שכאלה בלבד, כך שהמדע עדיין לא יודע מה עושים שאר 952,462 החלקיקים שפרסמתי”, מציין ספורני.

הנדסת DNA? כל אחד יכול! (עם קצת עזרה מהרשת)

חשוב לציין שדיואי-הגבורג היא חובבנית מוצהרת בכל הנוגע לגנטיקה, וההכשרה היחידה שלה בנושא היא במסגרת קורס קצר שעשתה ב-Genspace. את השלב הראשון היא מבצעת בעזרת פרוטוקולים, מעין “מתכונים לחילוץ דנא”, אותם מצאה באתרים כמו SNPedia, ואז היא נעזרת בערכות מוכנות שזמינות לרכישה ברשת. הערכות, שמיועדות בעיקר לשימוש משטרתי, כוללות למשל את H-irisplex, שמאפשרת לקבוע צבע שיער ועיניים או ערכה של חברת Sorenson Forensics, שמאפשרת לנתח מוצא.

ואולם, באופן מפתיע, לאחר שהציגה את הפרויקט לראשונה, פנה אליה האל בראון, פתולוג ממשטרת דלאוור, שביקש ממנה לייצר עבורו דיוקן תלת ממדי של גופה אלמונית, שמותה נותר תעלומה במשך 20 שנה.

ברם, הבורות והקלות שבה הדבר נעשה, לכאורה, הן חלק מהמסרים המרכזיים ביצירה שלה. “העבודה הזו היא פרובוקציה, שמטרתה לעודד דיון תרבותי בנוגע למעקב גנטי וזיהוי מאפיינים מבוססי דנא במישור הפלילי. איזו משמעות יש לזה שאמן, חובב, עושה זאת? מהן ההשלכות על סוגיות של פרטיות ואכיפת חוק? אני חושבת שאלה השאלות המרכזיות”, אומרת דיואי-הגבורג.

“אנחנו שומעים כל יום על ה’ילידים דיגיטליים’, שלא יודעים כיצד נכון לשתף את המידע הפרטי שלהם עם העולם, אבל כולנו כל הזמן מפזרים שיער, ציפורניים, עור, מותירים אחרינו שאריות רוק ואפילו לא חושבים על כל זה כמידע. התחום הזה מעורר אינספור חששות בהיבטים שונים, אבל החשש העיקרי שלי בנוגע לטכנולוגיה הזו הוא האפשרות שהיא תהפוך לאמצעי ליצירת פרופילים גזעיים, כאלה שמסתירים את הדקויות והכשלים שלהם מאחורי חזית של מדע אובייקטיבי”, היא מעירה.

מחשבים הם לא אובייקטיביים

דיואי-הגבורג מרבה לעסוק בעבודותיה בקשר שבין טכנולוגיה במרחב הציבורי והחוויות הפרטיות שלנו. “החוט שמקשר בין העבודות שלי הוא משיכה וביקורתיות על האופן שבו אלגוריתמים מעוצבים על ידי בני אדם”, היא מסבירה. “אנחנו חושבים שמחשבים הם אובייקטיבים, אבל מישהו יצר את התוכנות שאנחנו משתמשים בהן בהתבסס על העדפות סובייקטיביות לחלוטין”, אמרה בראיון לאתר Motherboard.

“המכשול הכי גדול בתכנות, הוא העובדה שההנחות המוקדמות של המתכנת מגדירות גישה מסוימת או התרשמות כלשהי מהעולם. בפרויקט שלי, אני קבעתי הכל וקיבלתי את כל ההחלטות, והבעיה היא שהמערכות האלה, שאנחנו מפתחים, מתגלגלות לדברים יותר ויותר גדולים, עד שההטיות האלה אובדות ברקע, ונשכחות”, הסבירה.

“העבודות שאני יוצרת”, מציינת האמנית בהרצאה קצרה שנשאה ב-2010 ונשמעת היום רלוונטית מתמיד, “הן חקירות קונספטואליות של טכנולוגיה ומדיום. הן פוליטיות ופטישיסטיות, הן מתארות את המשיכה והדחיה שאני חשה כלפי התחום הזה. עלינו, אלה שמוקסמים מהטכנולוגיות הללו, מוטל לספק (גם) את המסגרת הביקורתית שתאפשר לחתור תחתיהן”.

הפרטיות כמותרות

אלן יורגנסון, ממייסדות Genspace, הציגה את Stranger Visions  ב-TEDGlobal 2012, וציינה אז כי “אנחנו עדיין לא נמצאים בנקודה שבה אנחנו יכולים לקחת דנא ולדעת בדיוק איך מישהו נראה או מה מוצאו, אבל במקרים רבים אנחנו יכולים לקבל מושג כללי, מדויק למדי”. לדבריה, “העבודה הזו מעניינת במיוחד, כי היא בוחנת את הרעיון ששערה מראשנו נופלת ברחוב, ואדם זר יכול להרים אותה ולדעת משהו עלינו. כשייצור רצף דנא הולך והופך לזול ומהיר יותר – זה העולם שכולנו נחיה בו”, מבהירה יורגנסון.

במקביל להמשך העבודה על הפרויקט, דיואי-הגבורג מעורבת בארגון כנס PRISM Break Up (פריזמה הוא שמה של תוכנית הביון הנרחבת של ה-NSA שאותה חשף אדואר סנודן), אירוע אמנות טכנולוגי, שייערך באוקטובר ב-Eyebeam בהשתתפות אמנים, האקרים, אנשי אקדמיה, פעילים ומומחי אבטחה.

“פרטיות הפכה למותרות…אזרחים רבים עומדים אובדי עצות, תוהים מה יוכלו לעשות כדי להגן על פרטיותם. אנחנו מאמינים שלכל אחד יש זכות להגדיר את הפרטיות הדיגיטלית שלו בעצמו, להבין היכן היא נמצאת בסכנה, ולהגן עליה”, מסבירים המארגנים.

לדברי אמנית המידע, “אנחנו כבני אדם, כל הזמן משאירים עקבות, רמזים המעידים מי אנחנו. רוק, למשל, מכיל כ-108 ננוגרם (מיליארדית הגרם) של דנא למיקרוליטר. ציפורניים מכילות 40  ננוגרם של דנא. מעקב גנטי מאפשר לנתח את הפריטים האלה ולהפיק מהם מידע אישי ואינטימי במיוחד, כולל דברים שאנחנו לא יודעים על עצמנו. אם יש ברשותי את הרצף הגנטי שלך, אני אוכל, תיאורטית, לעשות הרבה יותר מאשר לצבור מידע. אני אוכל לשכפל אותך, להתחזות לך. זה נשמע כמו תסריט מדע בדיוני, אבל זו המציאות שלנו”, היא אומרת.

לסיום, אנחנו שואלים את דיואי-הגבורג מה המסקנה הכי חשובה שהפיקה מהפרויקט. “וואו, זו שאלה קשה”, היא מגיבה. “אני חושבת שאולי זו ההבנה, שאנחנו הדור האחרון שיוכל בכלל להבין מה אנו מפסידים במובנים של פרטיות”.