מעלית אל העבר

לא היה זה בוקר רגיל באי ת’ירה. כולם היו עצבניים, אורזים את חפציהם, וממהרים אל הספינות. הכוהנים דיברו על זעם האלים, שעומד להתפרץ עם העשן המיתמר מהר הגעש הסמוך. הם היו רגילים לרעידות אדמה, אבל הפעם זה היה שונה. העיר התוססת של אקרוטירי ננטשה, רחובות האבן הפכו לשוממים, מפחד מפני הבאות.

ואכן, כמה שעות לאחר מכן, הר הגעש התפרץ, האדמה רעדה, כשגשם של אפר געשי רותח הוטח אל השמיים והחל לרדת על העיר. בעלי החיים שנותרו והצמחייה כולה נשרפה, בעת שהשמיים עצמם הופכים שחורים. אפלה ירדה על האי ת’ירה והאיים הסמוכים לו, כאשר ענן האפר הגעשי האדיר מחריב את כל השטחים החקלאיים באיים הסמוכים, ומגיע עד חופי כרתים.  האדמה פערה את פיה, וחור עצום הופיע באמצע האי, כאשר הכל נבלע אל המצולות. האלים אכן כעסו.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. הלבה הרותחת שנשפכה מתחת לפני המים, הרעידות והדחיפה התת מימית של הקרקע, יצרה גלי צונאמי חוזרים עם גלים של 15 מטרים בגובה, ששטפו שוב ושוב את האיים. איש ודבר לא שרד, בהתפרצות הגעשית הכי גדולה בהיסטוריה האנושית, שרעמה המתגלגל והשפעותיה הסביבתיות הגיעו עד סין, ושיצרה באזור חורף גרעיני חלקי, ושקיעות בגוון מוזר למשך שלוש שנים. העולם העתיק באותו יום נורא, השתנה לבלי היכר.

כל זה אירע ב-1680 לפני הספירה, לפני למעלה מ-3,500 שנה.

[rev_slider alias=”akrotiri1″]

זוהי אטלנטיס

התרבות המינואית, מהתרבויות החשובות והמשפיעות של עידן הברונזה, קיבלה את שמה מהמלך מינוס מהמיתולוגיה היוונית, שהיה מלך כרתים. גם הלבירינת’ המיתולוגי שבו נכלא המינוטאור, ואגדות אטלנטיס נקשרו בתרבות המינואית, שהתקיימה בין 2000 לפני הספירה, ועד כ-1500 לפני הספירה, ושחדלה בסופו של דבר מלהתקיים אחרי האסון הגעשי והשלכותיו ארוכות השנים, שחיסלו את עיקר שטחי החקלאות והיבולים של העם המינואי כולו.

את השם לתרבות העניק סר ארתור אוונס, הארכיאולוג שלראשונה גילה את קיומה של התרבות המינואית. המינואים, שהייתה להם ציביליזציה לא פחות מפוארת מזו היוונית או המצרית, התגלו דרך אבנים ודמויות של כלבי ים, שעדיין נענדו בידי תושבי כרתים בתחילת המאה ה-20. בחפירות בקנונוס, התגלו חורבות שאיששו את ההשערות, גם ההיסטוריות וגם המיתיות, של תרבות מתקדמת ומתוחכמת טכנולוגית וארכיטקטונית: חצרות ורחבות, גרמי מדרגות, מערכות ביוב, מחסנים ואפילו תאטראות להצגות וכינוסים ציבוריים. קנוסוס הייתה הבירה ומרכזה של התרבות המינואית, אבל הסיפור שלנו מתמקד בסנטוריני, בחפירות של העיר המינואית אקרוטירי, שנחרבה בהתפרצות הגעשית, והיא, ככל הנראה בעצם אטלנטיס המיתולוגית שנסחפה אל המצולות. 

[rev_slider alias=”akrotiri2″]

טכנולוגיה מודרנית מלפני 3,500 שנה

ב-1866, מגיעים אנשי החברה הצרפתית שבנתה את תעלת סואץ לאי סנטוריני (לשעבר ת’ירה), בחפשם אחרי אדמה המתקשה במים לצורכי בנייה של התעלה. במסגרת החפירות המדגמיות שלהם, מתגלות החורבות של אקרוטירי שנקברו תחת שכבות עפר של אלפי שנים.

פרופ’ פאליבו

ב-1967, מתחיל פרופ’ מרינאטוס היווני בחפירות במקום במטרה לחשוף את צפונות התרבות המינואית באתר נוסף מלבד אתרי החפירות של אוונס בכרתים. אבל ב-1974 הוא נהרג כשנפל לתוך פיר פתוח באתר. את מקומו, כמנהל החפירות, יתפוס מאוחר יותר ד”ר דומאס. זיכרו את השם מרינאטוס, עוד נשוב אליו.

בשנים שיבואו לאחר מכן, יחשפו בחפירות הארכאולוגיות ממצאים מדהימים, מאחר והעיר השתמרה היטב בתוך שכבת האפר הגעשי שכיסתה אותה. מלבד חרסים ובניינים שנשתמרו כמעט בשלמותם, בחפירות באקרוטירי נתגלו ציורי קיר מרהיבים ביופיים ומפתיעים במורכבותם, שמתארים את החיים בתרבות המינואית. ברם, בחפירות לא נתגלו כללל תכשיטים או חפצי ערך, למעט פסלון אחד מזהב של עז הרים. העובדה שזהו פריט הערך היחיד שנתגלה בינתיים בחפירות (וגם הוא, בתוך קופסא), מחזקת את הטענה שתושביה של אקרוטירי העתיקה נטשו אותה באופן מאורגן, כשהם חוזים את האסון הממשמש ובא. לפי החוקרים, הפסלון הזה פשוט נשכח מאחור. מעניין אם בעליו נזכר בו לפתע כשכבר היה על הספינה.

הבניינים שנתגלו באקרוטירי, כאמור מצביעים תחכום טכנולוגי יוצא דופן לתקופה. פרופ’ פאליבו, המתמחה בארכיטקטורה היסטורית, ממש מתרגשת כשהיא מדברת על עבודתם של המינואים. מלבד בניינים בני שתיים ושלוש קומות, ניתן לראות בקלות חלונות, הבנויים עם משקופי עץ, שאינם שונים מהותית מחלונות מודרניים (המינואים כנראה גם בנו תריסי עץ למול הרוחות מהים, אבל העץ נרקב), וצינורות מים וביוב שהותקן גם בקומות העליונות, שגם הוא, לא שונה מהותית ממערכות ביוב מודרניות.  באקרוטירי גם התגלו עדויות לבנייה חסינה בפני רעידות אדמה: המינואים בנו רשתות עץ, ששולבו באבן, כבנייה עמידה.

אנשיה של אקרוטירי לא היו אנשים עניים. לתרבות המינואית היה צי סוחר גדול, ומיקומם של האיים הקיקלידיים, בחצי הדרומי של יוון, הפך אותם לתחנות מסחר עניפות לכל המזרח התיכון. המינואים סחרו במוצרים כמו יין, שמן, בדים ועוד. במחסנים שלהם נתגלו גם סוגים שונים של תבואה, ובאופן כללי מדובר בגירסה עתיקה של בורגנים: האדונים התגוררו בקומות העליונות והקומה התחתונה הייתה מגורי משרתים. חלק מהקומות התחתונות היו פתוחות לרחוב, כך שגם אפשר לסחור עם העוברים והשבים, והקומה התחתונה הייתה לעתים גם חנות, בדומה למה שהתקיים באירופה של ימי הביניים והרנסנס, אלפי שנים לאחר מכן. דוקטור דומאס אף הביע תקווה שעוד ימצאו בחפירות טקסטים דו לשוניים, חוזים, שיאששו את הסברה שהמינואים קיימו גם קשרי מסחר בינלאומיים.

ויש עוד הרבה מה לחשוף. עד כה נחשפו רק כעשרה אחוזים מהאתר, ששטחו 11,100 מטר רבוע, אבל עד כה האתר לא קיבל את היחס הראוי לו. “50 שנה מאז החשיפה, אבל לא היה ניסיון מסודר ללמוד אותם. הציורים, הכדים, הכל נשמר אבל עד כה לא דאגנו לשימור של המבנים”, מציינת פאליבו.  על אף שנתגלו באתר למעלה מ-30 מבנים מאז שהתחיל פרופ’ מרינאטוס בחפירות בשנות ה-60′ של המאה הקודמת, רק ששה מהם נחקרו במלואם.

ואם לא די בזאת, הקשיים הכלכליים שפקדו את יוון בתחילת שנות האלפיים, הביאו לעצירה כמעט מוחלטת של החפירות ועבודת השחזור. במשך 16 שנים לא חלה כל התקדמות, ומגירות שלמות של חרסים ושברים ישבו בשקט במגירות העץ הגדולות, והמתינו לפענוח וגילוי הסודות שהם צופנים בחובם.

ואז הופיע קספרסקי.

[rev_slider alias=”akrotiri3″]

דאוס אקס מכינה

איל האבטחה הגיע לסנטוריני ב-2005 בכלל במקרה.  קספרסקי השתתף בוועידת אבטחה באתונה, ובעקבות המלצה של חבר שהתעקש שהוא חייב לבקר באי המפורסם יותר כאתר נופש, הגיע לנפוש במקום. בהיותו חובב ארכיאולוגיה, החליט לבקר גם באקרוטירי. באותה תקופה, האתר היה מוזנח, אבל קספרסקי התאהב במקום, ובמה שהוא מכנה “העבר הבלתי

יוג’ין קספרסקי (מימין) וד”ר כריסטוס דומאס, מנהל אתר החפירות באקרוטירי

צפוי”, והחליט שהוא רוצה לתרום לחפירות.

שמונה שנים נוספות יחלפו עד שקספרסקי יביא את שדרת ההנהלה הבכירה של חברת האבטחה שנושאת את שמו למקום, ושתתקבל הסכמה פה אחד לממן את החפירות. ביולי האחרון, הופעל מחדש המאמץ הארכאולוגי באקרוטירי, במימון נרחב של חברת האנטי וירוס. מדובר בתמיכה כספית לאתר החפירות, חיזוק והמשכן של החפירות במקום, כאשר קספרסקי מממן צוות של 16 ארכאולוגים ומשחזרים העובדים במקום (נדבן נוסף מממן צוות דומה). קספרסקי סירב לחשוף את הסכום המדויק, אבל מאופיה של הפעילות, נראה כי מדובר בהתחייבות ארוכת טווח עבור חברת האבטחה, ולא סתם גחמה.

מה לאבטחת מידע ולארכאולוגיה? לכאורה, שום דבר. “אנחנו חברת אבטחה. יש לנו אפס ניסיון עם ארכאולוגיה”, מודה איל האבטחה הרוסי. “בילינו הרבה זמן לשכנע את האנשים שאנחנו רציניים לגבי תמיכה בחפירות. החלק החשוב הוא לא התמיכה הכספית, אלא החפירות עצמן”, אומר קספרסקי. “לפעמים, העבודה שלי כחברת אבטחת מידע, דומה לפתירת הפאזלים של ארכיאולוגיה. להרכיב את החלקים. זה מה שאני עושה. רק בעולם אחר”.

[rev_slider alias=”akrotiri4″]

מרכיבים את הפאזל

מהביקור במעבדת השחזור באתר, לא ברור באיזה עולם הרכבת חלקי הפאזל היא קשה יותר. בתחילה, מובאים החרסים המסוננים מהאתר אל המעבדה, במגשי עץ גדולים. תוכנם של המגשים אז נפרש על שולחנות עבודה רחבים, ומתחילה המלאכה הארוכה, הבלתי נתפשת כמעט של הרכבת הפאזל. החרסים הזעירים, אגב, עוברים טיפול כימי משמר זהיר ומגונן, אימהי כמעט, על ידי המשחזרים, שאת ההתמחות שלהם עשו באיטליה.

אלא שבניגוד לפאזלים, כאן אין תמונה סופית להסתמך עליה, אין פינות להתחיל מהן, וה”פאזל” עשוי להיות לא פעם בן יותר מאלף חלקים, כאשר חלקים מסויימים בכלל אינם. פאנוס אנגילרי, ראש צוות השחזור, מספר שיחסית לאתרי ארכיאולוגיה אחרים בעולם, אנשי הצוות באקרוטירי הם ברי מזל, כי הרוב השתמר, ובמצב מעולה, יחסית לעובדה שמדובר בעדויות בנות למעלה מ-3,000 שנה. הוא גם זה שמתאר את עבודתם כ”מעלית אל העבר”. החלק הבא אחרי מיון החרסים, הוא עבודה עם צייר-אומן, שמנסה לשרטט ולצייר את הדמות או התוכן המשוער של ציור הקיר, בקווים כלליים, כדי שניתן יהיה לשחזר את הציור במלואו.

כך למשל, בבניין 64 באתר, המכונה גם “קסאסטי 4”, נמצא גרם מדרגות שעוטר בדמיות של גברים. מי שהעניקה לנו העיתונאים את ההסברים על בניין 64 ועבודת השחזור, היא פרופסור מרינאטוס – הבת. זוהי עוד זווית מפתיעה, אישית של אתר החפירות באקרוטירי: נאנו אוריאנה מארינטוס היא ביתו של ספרידיון מארינטוס, מי שהחל את החפירות באקרוטירי ב-1967 

פרופ’ נאנו מרינאטוס

ושנפל במילוי תפקידו המדעי, הממשיכה את דרכו של אביה, כפרופסור להיסטוריה ותרבות יוונית ומינואית באוניברסיטת אילינוי, ומלווה את החפירות.

“הגרם מעוטר בדמויות של גברים. גברים נאים, כולם בשיא אונם”, מסבירה מרינאטוס, “והם כולם נושאים חפצים, חישבנו שיש כאן בין 18 ל-20 דמויות. איך אנחנו יודעים כמה דמויות יש? אנחנו סופרים ראשים – ראש או חלק מראש. למשל, גם פיסה מאוזן נחשבת… למי הם נושאים את החפצים ומביאים אותם? אנחנו לא יודעים. הם מלווים בכמה סמלים קנוסיים ידועים כמו גרזנים כפולי להב”, אומרת ממשיכת הדרך. “זה מאוד חדש ומאוד מבטיח. זה מאוד מפורט… אנחנו מקווים להבין מה הם החפצים שהם נושאים”, היא מסבירה על הציור שנמצא עדיין בתהליך שחזור. “הצבעים שהם השתמשו בהם הם אקריליים. הם השתמשו בצמחים ובפרחים וגוונים שונים של עפר, כאשר הצבעים ששימשו אותם היו כחול, אדום, צהוב, שחור ולבן. הכחול, אגב, היה יקר מציאות, כי צריך לטחון אבנים לאבקה”, היא מספרת.

“זו עבודת בילוש. המשחזרים עושים את עיקר העבודה, אבל אנחנו מרכיבים פיסות. זה יכול לקחת הרבה מאוד זמן. להניח את הכל ולחבר את החלקים, זה יכול לקחת בין עשר ל-15 שנה(!)”. ד”ר דומאס, מנהל החפירות, שהקדיש את כל חייו לאתר, מאז שהיה בשנות העשרים לחייו וכיום כבר חצה את הששים, מסביר שעבודת השחזור היא עבודה של צוות עצום, שגם דורשת הרבה תשומת לב.

[mks_tabs nav=”horizontal”]

[mks_tab_item title=”ציורי הקיר”]

[/mks_tab_item]

[mks_tab_item title=”מעבדת השחזור”]

[/mks_tab_item]

[/mks_tabs]

באתר התחלפו לאורך השנים לא פחות מארבעה דורות של משחזרים.  שחזור של דוגמת הספירלה הגדולה שמופיעה מעלה ושנמשתה מהעפר, למשל, לקח לא פחות מעשרים שנה ועדיין נמשך.  ציור הקיר היחיד שבינתיים שוחזר במלואו הוא הציור של האלה. אבל במהלך הסיור במעבדת השחזור, נחשפנו אנחנו העיתונאים, לכמה ציורי קיר נוספים, חלקם טרם פורסמו במסגרות מדעיות, שהעבודה עליהם נמשכת, ותימשך גם בשנים הקרובות.

זה גם מסביר מדוע ארכיאולוגיה והיסטוריה הן מלאכות שנמשכות חיים שלמים, וכל כך מנוגדות באופיין לחיים הדיגיטליים המהירים. פרופ’ מרינאטוס, מסכמת זאת היטב: “אנחנו חיים בעולם משתנה, שאני לא בטוחה שאתאים לו. זה נותן לי תחושה של זהות”.

גילוי נאות: הכותב היה אורח חברת קספרסקי באתר החפירות באקרוטירי, סנטוריני.

אם אתם כבר כאן…
רצינו לבקש טובה. בכתבה שזה עתה קראתם הושקעו שעות רבות של איסוף מידע, תחקיר, כתיבה, עריכה, גרפיקה, עיצוב, צילום ועריכת וידאו. בנוסף, יש לנו הוצאות קבועות על אירוח האתר, אחסון, שרתי וידאו, גרפיקה ועוד. “החיבור” נעשה על ידי שורה של עיתונאים מקצועיים, שבשבילם עיתונות היא שליחות, אבל היא גם פרנסה – ואנחנו מעדיפים לעבוד עבורכם, הקוראים. התמיכה הישירה שלכם מבטיחה את המשך קיומו של “החיבור” כמגזין עצמאי, אובייקטיבי, חופשי מתלות במפרסמים, ותאפשר לנו להביא לכם עוד סיפורים מעניינים, עוד תכנים שיוגשו בצורות מקוריות, עוד כתבות, עוד סרטונים ובכלל – עוד. לתמיכה במגזין