מאחורי משחק החיקוי: מה קרה בבלצ’לי פארק?

הבתים המקסימים והצבעוניים של אחוזת בלצ’לי (Bletchly) פארק בסגנון גותי, שנבנו שם עוד ב-1877, על ידי חבר הפרלמנט היהודי סר הרברט סמואל ליאון טובלים במאות דונמים של מדשאות מוריקות, וניצבים שם עד היום – לא מעידים על הדרמה שהתחוללה שם בין כותלי האחוזה, והתרומה האדירה של המקום לניצחון בנות הברית במלחמת העולם השניה.

בין השנים 1938-1945 שכנה באחוזת בלצ’לי יחידת מודיעין סודית של הביון הבריטי, שבשיאה העסיקה אלפי אנשים (רובן נשים) ועסקה בפענוח צפנים של מדינות הציר, כאשר ההישגים הבולטים של היחידה היו בפיצוח הקידוד של מכונת ההצפנה הצבאית הגרמנית “אניגמה”, ופיצוח הקוד של מכונת ההצפנה ששימשה את הפיקוד הנאצי העליון, מכונת הלורנז.

את האנשים שאיישו את היחידה ניתן בהחלט לכנות הפצחנים (ההאקרים) הראשונים, ביניהם אבי המחשוב המודרני אלן טיורינג שהיה מראשוני המגוייסים למקום – והם היו גם חלוצי המחשוב, שכן במסגרת מאמצי הפיצוח של ההצפנה הגרמנית המורכבת, נבנה שם המחשב המודרני הראשון, הקולוסוס.

[mks_pullquote align=”left” width=”200″ size=”24″ bg_color=”#ffffff” txt_color=”#0c4d66″]

כדי להסוות את הפעילות האמיתית שלהם, כונתה החבורה הראשונית “חבורת הציד של של קפטן רידלי”, אבל בפועל הייתה מורכבת מאנשי אקדמיה, אנשי MI6 והמודיעין הצבאי

[/mks_pullquote]

כל הפעילות הזו, אגב, נשמרה בחשאיות רבה בבריטניה עשרות שנים לאחר המלחמה, כולל אנשים שלקחו עמם לקברם את סוד הפעילות שתרמה תרומה מכריעה לסיום המלחמה הנוראה ביותר בהיסטוריה האנושית.

את הסיפור המרתק של בלצ’לי פארק שמענו מפיו של ד”ר ג’ואל גרינברג מקרן בלצ’לי המתמחה בהיסטוריה של המתקן הסודי, אותו פגשנו באוניברסיטת לונדון במסגרת אירוע של חברת קספרסקי, לקידום סטודנטים מצטיינים בתחום האבטחה.

חדר 40

שורשי הפעילות של בלצ’לי פארק, נמצאים עוד בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בזמן המלחמה, קבוצה קטנה של קצינים בצי הבריטי, עסקה בפענוח צפני הרדיו של הצי הגרמני הקיסרי וכונתה “חדר 40“, פשוט בגלל שהם ישבו בחדר בבניין האדמירליות שזה היה מספרו. על בסיס אנשי “חדר 40” וקבוצות מודיעין נוספות של הצבא, הוקם ב-1919 “בית הספר הממשלתי לקוד וצופן” (Government Code and Cypher School או GC&CS, בקיצור) – יחידת המודיעין הממשלתית, שעליה הוטל לעסוק במודיעין אותות (סיגינט). אם תרצו, מדובר בגירסה אנגלית והיסטורית של יחידת 8200 שלנו, שבמשך שני העשורים שלאחר מכן רק תגדל ותגדל.

ב-1938, רכש בנאי את האחוזה ותכנן להרוס אותה, אך בטרם החלה ההריסה, אדמירל סר היו סינקלייר, ראש מודיעין הצי וראש MI6 (שירות ביון החוץ הבריטי), רכש ממנו את האתר.

עם התגברות האיומים מצד גרמניה הנאצית ורעם המכות בתופי המלחמה, אליסטר דניסטון, שפיקד על GC&CS, בנה רשימה של אנשים מאוקספורד וקיימברידג’, שהסכימו במקרה של פרוץ מלחמה, להתייצב בבלצ’לי פארק ולבצע עבודת מודיעין. ד”ר גרינברג מספר כי במארס 1939, העבירו את האנשים הללו קורס הכשרה, בציפיה למלחמה. אלן טיורינג גויס למעשה מוקדם יותר, בשלהי 1938, לבית הספר הממשלתי לקוד וצופן. גורדון וולצ’מן, שהיה עוד אחד מהמלומדים הבולטים בתחום, הצטרף בספטמבר, ובסוף חבורה של בערך 50 אנשים הגיעו לבלצ’לי פארק.

כדי להסוות את הפעילות האמיתית שלהם, כונתה החבורה הראשונית “חבורת הציד של של קפטן רידלי” – לכאורה חבורת חברים שבאה לבית הנופש כדי לעסוק בציד, אבל בפועל הייתה מורכבת מאנשי אקדמיה, אנשי MI6 והמודיעין הצבאי.

חבורת הציד של קפטן רידלי. צילום: Crown copyright, GCHQ

כדי להגדיל את מצבת כוח האדם למשימה הגדולה שלפניהם, גורדון וולצ’מן, חזר לקיימברידג’ והחל לגייס את עמיתיו ואת המבריקים שבתלמידיו. ומשם הם התפרשו לגייס אנשים באוניברסיטאות אחרות. הם חיפשו אנשים עם יכולות טובות בתחום השפה, שלמדו גרמנית, איטלקית, יפנית,אנשים שהיו טובים בפתרון תשבצים – שזו עובדה שקצת נופחה לאורך השנים, אומר גרינברג. “המיתוס שהם פרסמו תשבץ ב”דיילי טלגרף” ומי שפתר אותו מצא דרך ליצור איתם קשר – זה נופח”, הוא מציין. “אבל אלה היו האנשים עם הגישה המתאימה לעבודה הזו”.

איך זה עבד?

אז איך זה עבד? כל תשדורות האוייב שנקלטו מעמדות האזנה (שכונו גם תחנות Y, בלצ’לי פארק כונתה בין השאר, “תחנה X”), הועברו לבלצ’לי פארק, שם ניסו לפענח את הקוד והתוכן של המסרים שהועברו באמצעות מכונות האניגמה, כדי להפוך אותם למודיעין ומידע מועיל.

העבודה התחלקה לשניים: פענוח הקידוד, ולאחר פענוח הקידוד, ניסיון למצוא דפוסים, היגיון ומילים במסר המפוענח. כאשר התנאים באחוזה הפכו צפופים מדי, החלו להיבנות באוקטובר 1939, צריפי עץ מסביב לה, כאשר כל צריף זכה למספר, והצוותים בהם עבדו בצמדים – צריף שלוש וצריף שש, וצריף ארבע וצריף שמונה.

הצריפים בזמן המלחמה. צילום: mubsta©

צריפים שש ושמונה עסקו בפענוח הצופן, ואילו צריפים שלוש וארבע עסקו בניסיון לפענח את משמעות קבוצות האותיות חסרות ההיגיון, למצוא דפוסים, ולבנות מהן מילים ומשפטים ולפענח את תוכן ומשמעות השדר – ואלה היו, בין השאר, פותרי התשבצים שהזכרנו קודם.

אחד הכללים שהתגלה, למשל, הוא שבמיפוי גלגלי הצופן של המכונה הגרמנית, אף גלגל לא יחזור על אותו המקום יומיים ברציפות. זו סוג העבודה שפותרי התשבצים עשו, זיהוי תבניות. עוד כלל שהם זיהו, שהגרמנים אף פעם לא החליפו אות באות העוקבת שלה. אף גלגל לא החליף A ב-B, B ב-C וכך הלאה. “זה סוג הדברים שהמוח מישהו שטוב בפתירת תשבצים מסוגל לזהות”, אומר גרינברג בחיוך.

הבומבה הפולנית

מפצחי הקוד הבריטיים התמודדו עם אתגר קשה. מכונות האניגמה של האויב היו מסוגלות לייצר למעלה ממיליארד מיליארדי אפשרויות של טקסט מוצפן. למעשה, מכונת אניגמה בת שלושה גלגלים יכלה לייצר 159,000,000,000,000,000,000 צירופי קוד שונים – שכולם הוחלפו מדי יום! אתגר קצת מורכב – וכאן נכנסת לתמונה הבומבה.

תקריב של גלגלי האניגמה. צילום: mubsta©

על אף שפיצוח מכונת האניגמה הגרמנית בגירסתה הצבאית והמאוחרת יותר היה של חבורת בלצ’לי פארק, מי שהיו הראשונים לפצח את מכונת האניגמה, היו דווקא הפולנים, עוד בשנות השלושים.

“משרד הצופן הפולני”, איתר באותן השנים, עשרים או שלושים מתמטיקאים דוברי גרמנית בדיוק עבור המטרה של פענוח הצופן הגרמני. הם העבירו אותם קורס מפרך, אותו סיימו רק שלושה: מאריו ריובסקי, הנרי רוז’יצקי, יאז’ין ז’יגלסקי – הם היו הגרעין של הצוות שהגיע להישגים הראשונים בפיצוח האניגמה.

ביולי 1939, הם נפגשו עם עמיתיהם הבריטים והעבירו להם את כל המידע שהיו ברשותם, כולל חיקויים שבנו בעצמם של מכונות האניגמה, ומכונות פיצוח צופן, בעצם מחשבים פרימיטיביים מאוד, שכונו “בומבה”, על שמה של מנת קינוח פולני. כל המידע והציוד הזה, הגיע בסופו של דבר לבלצ’לי פארק.

מבט מהחזית על מכונת בומבה. צילום: Crown Copyright, GCHQ

שם בתחילה עבדו עם טבלאות קוד לפענוח הצפנים, אבל טיורינג וולצ’מן, שדחפו למיכון התהליך, בנו מכונה בשם “בומב”, מחווה לבומבה הפולנית – שעשתה את בדיוק אותו הדבר: הריצה קודים בניסיון למצוא מפתח לפענוח ההודעות המוצפנות של הגרמנים, רק במהירות גדולה יותר מזו של אדם.

[mks_pullquote align=”left” width=”250″ size=”24″ bg_color=”#ffffff” txt_color=”#0c4d66″]מכונת הלורנז, שהייתה מאובטחת ומהירה יותר, שימשה את היטלר, הפיקוד הגרמני העליון והפילד מרשלים, מפקדי השדה הבכירים של הצבא הגרמני[/mks_pullquote]

השיטה בה עבדה המכונה, הייתה שיטת הפריצה הכי פשוטה – פריצה בכוח גס, מה שמכונה אצל פצחנים “Brute Force Attack“. ומהי אותה התקפה? דמיינו שאתם צריכים לנחש צירוף של מנעול צירופים בן שלוש ספרות שאין לכם מושג מהו. השיטה הכי פשוטה היא לנסות את כל הצירופים האפשריים: 001,002 וכך הלאה. זוהי מה שמכונה פריצת כוח גס, וזה בדיוק מה שעשתה המכונה שבנה טיורינג – אלא באופן ממוכן ואוטומטי.

הפלט שמכונת בומב טיפוסית נתנה למפעיל שלה, הוא הגלגל האפשרי שבו נעשה שימוש להצפין את המסר, את המיקום שלו בין הגלגלים, ואילו שתי אותיות אפשריות הוחלפו אחת עם רעותה. מידע נוסף שהבומבות הפיקו, הוא המנח הראשוני המשוער של הגלגלים – לפני שגלגלי הצופן התחילו להסתובב. השערת המנח הראשוני הזו, אז נבדקה בידי בני אדם. ואם הבדיקות לא ענו לכללים הראשוניים (כמו למשל שאף אות לא מוצפנת עם עצמה), אז הם ידעו שההשערה הזו שגויה.

גלגלי מכונת הבומב, משוחזרים. צילום: mubsta©

כשהמפעל גדל, והיה צורך בכוח אדם נוסף, הם גייסו עוד אנשים, בעיקר נשים – מאחר ורוב הגברים היו מוצבים כבר בחזית. גויסו בעיקר נשים “משירות הנשים של הצי המלכותי” (WRNS), הן נודעו כ”רנס” (הגיה של ראשי התיבות), וכך הגדילו את המספרים של כל העוסקים בפענוח הצופן בבלצ’לי פארק.

הנשים הפעילו את מכונות הבומב, כאשר היו מעל ל-200 מכונות כאלה, שעבדו מסביב לשעון ונדרשו הרבה מאוד אנשים להפעילן. המכונות רוכזו בצריף 11, שמאוחר יותר הפך לצריף השליטה המרכזי בכל מכונות הבומב ברחבי בריטניה. בשיאו של מפעל הפענוח האדיר, עבדו בבלצ’לי פארק וביחידות הקשורות למעלה מעשרת אלפים איש ואישה.

הטעות של וולטר

מה שאפשר את פענוח הצפנים, היו כמו תמיד, טעויות והחלטות אנושיות מאוד, שסטו מהכללים.

ד”ר גרינברג מספר: “הם הצליחו לזהות מפעילים של רשתות קשר מסוימות אצל האויב, ולזהות אותם (עבודה זו מכונה גם בינה רשתית). היה מפעיל שקראו לו וולטר. כל תחנה הייתה צריכה לבחור לעצמה שני צמדים של שלוש אותיות מזהות, סך הכל שש אותיות. וולטר, בטיפשותו, בחר את האותיות הראשונות של שמו לרצף הראשון – WAL, והרצף השני היו שלוש האותיות הראשונות בשם של חברתו, קלרה, CLA. וכל פעם שהם ראו את הצירוף הזה, WAL-CLA – הם ידעו לזהות שמדובר בידידם הטוב וולטר”.

מקשי מכונת האניגמה. צילום: mubsta©

אותם האנשים ניצלו עוד טעויות של המפעילים הגרמנים כדי לפענח את הצופן. היו מפתחות פענוח יומיים, והיו מפעילים שלא נזהרו, וחזרו על אותם המפתחות כל יום לסירוגין. אנשי הבינה הרשתית של בלצ’לי פארק ידעו לזהות זאת, ולנצל את הטעות לצורכי הפענוח.

לידתו של קולוסוס

טעות של מפעיל קשר גרמני הובילה גם לפיצוח הקוד של מכונת הלורנז. עם התקדמות המלחמה, הכניסו הגרמנים לשימוש מכונת הצפנה משוכללת יותר מהאניגמה, מכונת לורנז. לורנז היה שם היצרן של המכונה, שהתבססה על מכשיר הטלפרינטר.

מכונת לורנז. צילום: mubsta©

מכונת צופן זו, שהייתה מאובטחת ומהירה יותר, שימשה את היטלר, הפיקוד הגרמני העליון והפילד מרשלים – מפקדי השדה הבכירים של הצבא הגרמני. המידע שהופק מפיצוח הלורנז, היה בעל חשיבות אסטרטגית מכרעת לבנות הברית.

למכונת לורנז, היו לא פחות מ-12 גלגלים, עם מספר סימנים שונה על כל גלגל, שיצר את מספר הצירופים המהמם הבא: 43 x 47 x 51 x 53 x 59 x 37 x 61 x 41 x 31 x 29 x 26 x 23 …

כשד”ר גרינברג מדבר על מכונת הלורנז, הוא מדבר עליה בהערכה רבה. “זו הייתה מכונה מבריקה”, אומר גרינברג. “למכונות סימנס הדומות היו עשרה גלגלים, ואילו ללורנז היו תריסר גלגלי הצפנה, לכל אחד מהם היו עשרות צירופים. לגלגלים הסבוכים היו 61 אפשרויות, לפשוטים 23, כך שמה שקרה זה שהמפעיל היה מקיש אות, שהייתה נכנסת למכונה, והמכונה מוציאה תו אחד, עם חמישה גלגלים בצד הימני, חמישה בצד השמאלי, ובאמצע ישנם שני גלגלים ממונעים.

קרביה של מכונת לורנז. צילום: mubsta©

הגלגלים בצד הימני, גלגלי K, תמיד מסתובבים. אבל בסופו של דבר, חמשת גלגלי ה-K בצד הימני מייצרים הצפנה בחוזק של חמישה ביט לכל תו, וגלגלי ה-S בצד השמאלי מייצרים על זה הצפנה נוספת – כך שזה כמו הצפנה כפולה. בוא נגיד שהמפעיל מקיש G, וחמשת הגלגלים הראשונים מוצאים A, וגלגלי ה-S מוציאים את האות B, כך ששתי האותיות האלה מצטרפות לאות המקורית שהוקשה”. היה זה צופן איכותי ומורכב למדי יחסית לציוד שהיה קיים באותם הימים.

לאנשים ב”בית הספר הממשלתי לקוד וצופן” היה ברור שפענוח מספר צירופים כזה, בשיטה של כוח גס באופן ידני הוא אפשרי אך יגזול זמן רב מדי, ועל כן הם בנו מכונה דומה לבומב, אך משוכללת הרבה יותר, שתריץ צירופים אפשריים. היוזמה הזו הובילה לבנייתו של המחשב האלקטרוני הראשון, קולוסוס.

המכונה הראשונה שנבנתה לצורך זה, הייתה מכונה חצי מיכנית, חצי חשמלית בשם “הית’-רובינסון”, אבל היא הייתה איטית ולא אמינה. תומאס “טומי” פלאוארס, מהנדס חשמל מהדואר המלכותי ומומחה במערכות טלפוניה ומיתוג שהובא לבלצ’לי פארק כדי לנסות ולשפר את ביצועי הית’-רובינסון, היה כל כך מוטרד מהקיים, עד שהעדיף להציע עיצוב חדש לחלוטין משלו, כולו אלקטרוני, שהתבסס על לא פחות מ-1,600 שפופרות וואקום.

הנהלת בלצ’לי פארק פחדה שמכשיר שכזה, המבוסס על כל כך הרבה שפופרות לא יהיה אמין. אבל פלאוארס הצליח לשכנע את מעבדת המחקר של הדואר המלכותי בדוליס היל, לתת לו את המשאבים הנדרשים, חלק השלים מכספו הפרטי – והבניה החלה.

בעבודה מאומצת שנמשכה יומם וליל במשך עשרה חודשים בנו פלאוארס וצוותו את קולוסוס. המחשב, שמכונה דומה לו לא נבנתה לפני כן מעולם, שונע מהמעבדה של פלאוארס בדוליס היל שבלונדון לבלצ’לי, שם הורכב מחדש. אף על פי כן, קולוסוס החל לעבוד כמעט מיד והחל לתקוף את ההצפנה הגרמנית הסבוכה. לאחריו, נבנו עוד מכונות קולוסוס, כמעט עד תום המלחמה.

השם, קולוסוס, כשמו של הפסל הענק לאל השמש הליוס שהיה מוצב ברודוס ונחשב לאחד משבעת פלאי תבל, ניתן לו כיון שגם הוא היה עצום בגודלו ותפס אולם שלם.

סופרים חורים

בקולוסוס שולב גם כנראה מה שהיה הקורא האופטי הראשון בעולם. קולוסוס, הוזן ברצועות נייר מחוררות, שהוצבו מול פנס – לא שונה מהותית מהמחשבים שבאו אחריו עם כרטיסי ניקוב. ד”ר גרינברג מספר: “כל מה שהקולוסוס עשה היה לספור חורים, מאחר והקוד של הלורנז היה בינארי. חור שדרכו עבר האור, היה נחשב כאחד, אין חור, האור לא עובר – נחשב כאפס”.

סרט לדוגמא שהורץ בקולוסוס. צילום: ניב ליליאן

בהנחה שהעמודה הראשונה מיוצרת על ידי גלגל ה-K הראשון, והעמודה השניה מיוצרת בידי גלגל ה-K השני, נספרו כמה “אין חורים” יש בכל עמודה. לכל צירוף אפשרי של שני הגלגלים, סטטיסטית, כאשר הגלגלים מונחים במקום הנכון, יש סיכוי של 54 אחוזים ל”אין חורים”. כאשר הגלגלים אינם מונחים נכון – הסיכוי הוא 50 אחוזים בלבד. אנשי הפענוח הגדירו לקולוסוס רף, שבו הספירה הגבוהה יותר של היעדר חורים, מנצחת.

[mks_pullquote align=”right” width=”200″ size=”24″ bg_color=”#ffffff” txt_color=”#0c4d66″]”הכל היה כל כך סודי, שלא היה ברור מה היה בשימוש אחרי המלחמה. שום מידע לא שוחרר עד 1974, איש אפילו לא הורשה לדבר על זה”[/mks_pullquote]

ההרצה הייתה רק על שני הגלגלים הראשונים, ושאר העבודה הייתה ידנית. על אף שקולוסוס היה מסוגל לספור את כל העמודות של כל הגלגלים, אבל היה חוסר במכונות קולוסוס. האלגוריתם הזה, שנקרא “אחד פלוס שניים”, היה המצליח ביותר. היו אלגוריתמים לשאר הגלגלים. אם זה לא עבד, הם פשוט דחו את התוצאה והמשיכו הלאה, להודעה הבאה. כל הודעה הייתה מוצפנת עם סידור גלגלים שונים.

קולוסוס היה מסוגל לקרוא סרטי נייר בקצב של 5,000 סימנים בשניה, כאשר הנייר נע בתוכו במהירות של 30 מייל בשעה (48 קמ”ש), והעבודה שאלמלא מחשבי הקולוסוס הייתה נארכת שבועות – התקצרה לשעות ספורות. בשיאו של התהליך, היו עשר מכונות קולוסוס פועלות במתחם H שבבלצ’לי פארק.

אחרית דבר: שומרי הסוד

לחבורת שותפי הסוד שעבדו בבלצ’לי פארק היו שמות שונים ומשונים כדי להסוות את המהות האמיתית של המקום: לבלצ’לי פארק היו כינויים כמו תחנה X, מרכז מודיעין האותות לונדון, ועוד. כך למשל, ההצבה הרשמית של נשות הרנס שהוצבו בבלצ’לי פארק, הייתה לכאורה אוניה – ספינת הוד מלכותו “פמברוק החמישי”. השם היחיד של יחידת הפענוח הסודית ששרד עד ימינו, הוא “מפקדת התקשורת הממשלתית” (Government Communications Head Quarters או GCHQ בקיצור), שהפך לשמה של סוכנות מודיעין האותות הבריטית המודרנית שירשה את “בית הספר הממשלתי לקוד וצופן”, ויושבת כיום בצ’לטנהם.

המודיעין שהופק בבלצ’לי פארק זכה לכינוי “אולטרה”, וכדי להסוות את מקורו הוא יוחס למרגל פיקטיבי. אבל חומרי “אולטרה” הצילו חיים רבים בצד של בנות הברית ותרמו תרומה מכרעת לסיום המלחמה. בין ההישגים ניתן למנות את ההונאה של הפלישה לנורמנדי, מידע על תנועת הצוללות הגרמניות באוקיינוס האטלנטי, זיהוי מערכת ההנחיה של המפציצים הגרמנים, מידע במסעות הלחימה במזרח התיכון ובאפריקה כולל קרב אל עלמיין, זיהוי של כלי נשק גרמניים חדשים כמו טילי ה-V ומחקר אטומי, פיצוח ההצפנה של הכוחות היפניים ותוצאות הלחימה באוקיינוס הפסיפי.

מבט מקרוב על החיווטים הפנימיים. צילום: mubsta©

אבל כל הפרטים האלה לא נודעו עד 1974, והוטל עליהם מסך כבד. כל אנשי ועובדי המקום חתמו על התחייבות לשמירת סודיות לפי “חוק הסודות הרשמיים” הבריטי, ושמרו על פיהם חתום עד שחלק מהפרטים אושרו לפרסום רשמי, וחלקם שומרים על שתיקה בנושא עד ימינו. ד”ר גרינברג מסביר:

“הכל היה כל כך סודי, שלא היה ברור מה היה בשימוש אחרי המלחמה. שום מידע לא שוחרר עד 1974, איש אפילו לא הורשה לדבר על זה. הפרטים הראשונים אושרו לפרסום רק בנובמבר 1974, אז אושר הספר הראשון בנושא”, הוא מציין.

בהוראתו הישירה של צ’רצ’יל, פורקו כל מחשבי הקולוסוס, והחלקים שלהם נשלחו בחזרה למשרדי הדואר, למעט שני מחשבים שכבר היו בבניה, ואלה הועברו לסוכנות החדשה דאז, מפקדת התקשורת הממשלתית בצ’לטנהם, שם פעלו עד תחילת שנות הששים. אך הידע שנצבר בבנייתם – אבד. שום דבר מהידע שנצבר בבניית מחשבים בבלצ’לי פארק, לא יצא לשימוש אזרחי, ואת חלק מהדברים היה צריך להמציא מחדש.

ד”ר גרינברג מדגים זאת באנקדוטה הבאה: “המחשבים הבריטיים בסוף שנות החמישים קראו מידע בקצב של ארבעה סימנים לשניה, עם סיכות. ובבלצ’לי פארק, עוד בשנות הארבעים, הם פיתחו קורא אופטי של 5000 סימנים בשניה ואיש לא ידע עליו – כי הכל היה כל כך סודי… בסופו של דבר, הידע הזה הומצא מחדש בסקטור הציבורי”, אומר גרינברג.

מעטה הסודיות הבריטי היה כה כבד, עד שהוא גזל מד”ר תומאס פלאוארס את הבכורה על המצאת המחשב האלקטרוני הראשון. רבים חושבים כי ENIAC האמריקאי שהחל לפעול ב-1945 היה המחשב האלקטרוני הראשון בעולם, אך מכונות הקולוסוס של פלאוארס שהחלו לפעול עוד ב-1943,הקדימו אותו למעשה. רק בערוב ימיו, עם חשיפת חלק מהמסמכים והפעילות בשנות השבעים והשמונים, זכה ד”ר פלאוארס להכרה לה היה ראוי.

תקריב של גלגל מכונת אניגמה. צילום: ©mubsta

*תצלומים לכתבה באדיבות קרן בלצ’לי פארק:

Bletchley Park Trust ,mubsta ,Crown Copyright, GCHQ

*גילוי נאות: הכותב היה אורח חברת קספרסקי באירוע שבו פגש את ד”ר גרינברג.