איך ייראו החיים בשנת 2050?

בחסות:

[pro_ad_display_adzone id=”6244″]

לפי התחזיות, החיים שלנו בשנת 2050, רק 35 שנים מעכשיו, הולכים להיות מאוד שונים ממה שאנחנו מכירים. בשנת 2050, חצי מיערות הגשם כבר יכרתו, הטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ תהיה גבוהה בשלוש מעלות ממה שהיא כעת, תהיה לנו אפשרות לייצר בני אדם סינתטיים לחלוטין, ובעשור הזה כבר ניישב את מאדים – וטיסות תיירות וניצול משאבי הירח, יהפכו לשרירים וקיימים, כך חוזים העתידנים.
העתידן והמדען האמריקני ריי קורצווייל, מדבר על גידול הנדסי ביכולות של הטכנולוגיה והקצב המואץ שבו היא מתפתחת. קורצווייל ידוע בעיקר בשל הרעיון של “נקודת הסינגולריות”, אותה נקודה שבה קצב ההתפתחות של טכנולוגיות יהיה כה מואץ, עד כי ישנה את הקיום את הקיום והמהות האנושית כליל, אפילו לרמה שבה ניפטר מהדבר הלא נחוץ והמיותר הזה שנקרא מוות. כן, קורצווייל מדבר על חיי נצח. בדרך לאותה נקודה שלפי קורצוויל, תגיע בערך ב-2050.
אבל לפני שנגיע לשנת 2050, ישנן מגמות ותהליכים שכבר כיום קורמים עור וגידים, הם מאתגרים את גבולות המדע – והם עומדים לשנות לנו את החיים. הנה כמה מהם.

הקץ לתאונות הדרכים
מכוניות מעופפות אולי מציתות את הדמיון, אבל גם בשנת 2050, כנראה שרובנו עדיין ניסע על הכבישים. ברם, המכוניות שלנו יהיו מאוד שונות. ראשית, מרבית כלי הרכב בעוד כשלושה עשורים, ישלטו לחלוטין על ידי מחשבים, ויהיו בנויים מזעיר שפופרות פחם, חומר שמפותח כבר כיום ונמצא בשלבים ראשוניים. החומר, המכונה גם גראפין, ושנוצר מיריעות של מבני פחם מורכבים בעובי של אטום בודד, הם לא רק פיתרון חדש למוליכות חשמלית שיכול, ויחליף בסופו של דבר את הסיליקון בייצור מעבדי מחשב – אלא גם פיתרון מסעיר למוליכות חום ועמידות, כך שהצפי הוא שהטרגדיה שבפצועים והרוגים תחלוף מהעולם, גם פציעות אפשריות של תאונות בין מכוניות והחומרים הסופגים שמהם ייצרו מכוניות, הפגיעות, גם אם יתרחשו, לא יהיו קטלניות.

מבנה של זעיר שפופרת

בכלל, ננוטכנולוגיה היא המפתח להמון פיתוחים מרעישי עולמות, שכיום נמצאים רק בחיתולים, והצפי הוא שעד שנת 2050 הם יהפכו לפיתוחים מסחריים. כך למשל, מהנדסים באוניברסיטת אילינוי פיתחו סוג של סנן, המבוסס על זעיר נקבוביות, שמסוגל לסנן מלח ממי ים. המשמעות – מי שתיה בלתי מוגבלים לאנושות ופתרון מוחלט של מאבקים על אחד המשאבים הכי חשובים על כדור הארץ: מים ראויים לשתייה. הסנן, שעשוי מיריעה ננומטרית של מתכת הנקראת מוליבדנום (Mos2), מאפשר לכמויות גדולות של מים לזרום דרכו, כאשר הוא מסנן מתוכם את המלח ומזהמים אחרים והוא יכול להיות פתרון זול וזמין להתפלת מי ים, בניגוד לתהליך המאוד יקר כיום של אוסמוזה הפוכה. היופי בשימוש במוליבדנום, הוא שמדובר בחומר עמיד, חסון וחזק, שיכול בקלות לעמוד גם בלחצים ונפחי זרימה גדולים של מים.

מתחברים ישר לעצבים
ואם כבר עוסקים במים, מה עם חומרים שדוחים מים, אבל לחלוטין? מדענים בהרוורד פיתחו לפני כמה שנים חומר שכזה, המכונה SLIPS, ראשי תיבות של Self-healing, Slippery Liquid-Infused Porous Surface או בתרגום חופשי “משטח נקבובי חלקלק מעורה נוזלים ומתחדש”. ומה מסתתר מאחורי השם הארוך הזה? מדובר בחומר סינתטי, המורכב ממצעים הבנויים בננוטכנולוגיה וזעיר מבנים שמסוגל לדחות, באופן פעיל, בערך כל חומר שתנסו לרסס או להשליך עליו: מים, שמן מכונות, חצץ מותך, קרח ואפילו מלט. הוא דוחה גם בקטריות ואפילו חרקים לא מטפסים עליו, פן יבולע להם.

את ההשראה אגב, לחומר המתחדש והדוחה כל, קיבלו המדענים מהרוורד מזן של צמחים טורפים, אבל חומרים ופיתוחים רבים אחרים כיום משלבים בהצלחה בין חומרים ביולוגיים וסינתטיים. כמו למשל, כבלים רכים שמתחברים ישירות לרקמות העצבים שלנו. מחקר שהתפרסם בירחון המדעי הנחשב “נייצ’ר” ממש לפני כשבועיים – מתאר שימוש בחלבונים רגישים לאור, בשילוב עם מערכות אלקטרו-אופטיות של בקרה ואלחוט, כדי להשפיע על האפנון של חוט השדרה ומערכת העצבים ההיקפית. מדובר ביריעות זעירות, שניתן להחדיר לחללים הזעירים של עמוד השדרה האנושי בפולשנות מינימלית. המדענים, כראוי למדענים, מתנסחים בזהירות – אבל הם טוענים שהטכנולוגיה יכולה לשמש במחקר לטיפול ב”מצבים כרוניים”. התחום החדש, המכונה אופטוגנטיקה, עשוי לפרוץ דרך חדשה לחלוטין לגירוי והפעלה עצבית מחוץ לגבולות המוח. עולם חדש, מפחיד אולי, אך גם מרתק ובעל אפשרויות חדשות ובלתי מוגבלות.

דני דין לכוווולם
ואם אנחנו כבר עוסקים בטכנולוגיות שיאפשרו בעתיד יצירת סייבורגים כמו ה- T-1000 בשליחות קטלנית, אז למה שלא נוסיף יכולת שרואים בסרט אחר בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, הלוא הוא הטורף? למי שזוכר את סרט הפעולה ההוא, החייזר שם מצויד במערכת הסוואה שמאפשרת לו להיעלם לחלוטין, ולהיות שקוף לעין.
אז גם זה כבר אפשרי, בתכל’ס, גם הודות לננוטכנולוגיה. מדענים מברקלי, בשיתוף עם עמיתיהם במעבדה הלאומית ברקלי, יצרו באמצעות ננו-אנטנות (אנטנות זעירות וניסיוניות שתכליתן להפוך אור לאנרגיה חשמלית) “גלימת היעלמות”, המסוגלת להידבק לקווי המתאר של גוף, לעטוף אותו ולהחזיר לחלוטין את האור כמו משטח של מראה חלקה, ובכך בעצם לגרום לו להיות בלתי נראה.

הדמיה של גלימת הננואנטנות. צילום באדיבות Xiang Zhang group, Berkeley Lab/UC Berkeley

ה”גלימה” שכרגע מקיפה כיום רק גודל של כמה תאים, היא בעובי של 80 מיקרון בלבד, אבל זו הפעם הראשונה שעטפו באמצעותה אובייקט תלת ממדי. לדברי שיאנג זאנג, מנהל חטיבת הנדסת החומרים של מעבדת ברקלי, היריעה הסופר-דקה שלהם כבר עכשיו נראית כמעטפת, והיא קלה ליישום, כך שיש בה היתכנות אפשרית לשימוש כדי לעטוף עצמים גדולים ולהסתיר אותם מהעין. זאנג וחבריו הם אנשים שנוגעים בעתיד – כבר עכשיו.

[pro_ad_display_adzone id=”6244″]