מבט מבפנים: איך פועל מפעל לייצור מחשבים?

חברת Dell היא אחת מיצרניות המחשבים הגדולות בעולם, ולטענתם, יצרנית ה-OEM הגדולה בעולם. מה זה אומר OEM? זה אומר ש-Dell, שנוסדה ב-1984 על ידי מייקל דל, מייצרת ציוד ומחשבים גם עבור חברות אחרות, שלא תחת המותג שלה. כך למשל, מייצרת Dell עבור גוגל את השרתים הייעודיים שלה לארגונים (המפורסמים בצבעם הצהוב), תחנות מידע (מה שמכונה קיוסקים) ועוד.

במסגרת הזמנה של חברת Dell, זכינו להצצה נדירה בקרביו של מפעל המחשבים האזורי של החברה, שנמצא בלודג’ בפולין. המפעל, מייצר את כל מערכות המחשב הביתיות, מחשבי הגיימרים תחת המותג Alienware ושרתים לעסקים.

צילום: ניב ליליאן

קופאיות של חלקים

כשנכנסים אל חלקו העליון של האולם המרכזי של המפעל שבפאתי לודג’ שבפולין, קשה שלא להתרשם מהשטח העצום ורחב הידיים. תקרת רצפת הייצור שאליה יורדים במדרגות מתכת, עמוסה בתעלות כבלים, מסועים וצינורות צבעוניים, המשתרכים ומתפתלים על מטרים רבים וסבוכים כמבוך. מלבד התאורה המלאכותית, חלונות שמש הקבועים בגג מכניסים גם אור טבעי למקום, ובכל זאת הכל נדמה כתפאורה של סרט עתידני.

כשיורדים לרצפת הייצור, הכל מתחיל להיראות יותר הגיוני. המפעל מחולק לכמה אזורים: אזור הרכבה וייצור, אזור בדיקות ואזור אריזה ושילוח. בניגוד למתחרותיה, Dell אינה מחזיקה מלאי, ובונה מחשבים לפי הזמנה. משמעות הדבר, שהחלקים שמכניסות המשאיות אליו מצד אחד, יצאו תוך יום או יום ומחצה מצדו השני כמחשבים ארוזים ומוכנים ללקוח.

הכל פה פועל בשיטת הסרט הנע, פשוטו כמשמעו. החלקים מונחים בתוך תיבות פלסטיק שחורות וגדולות, כאשר כל תיבה מצוידת בתג רדיו (RFID), מה שמאפשר לעקוב אחרי כל מחשב ומחשב, במסע לידתו מתחנה לתחנה.

צילום: ניב ליליאן

התחנה הראשונה, היא בדיקת שטר החומרים והנחה של כל החלקים הנדרשים לבניית המחשב בתיבה, כמו כונן קשיח או זכרונות. כל חלק נסרק ומונח בתיבה השחורה, לצד המארז שמכיל רק לוח אם. באזור הזה עובדות עובדות צעירות (בכלל, מרבית עובדי המפעל נראים אנשים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, לכל היותר בשנות השלושים), שמתפקדות בעצם כקופאיות של חלקים – הן סורקות באמצעות סורק אופטי את החלקים שצריכים להיות בתיבה לפי רשימות מוכנות מראש, ומניחות אותם בתיבה.

כולן עובדות בעמידה, כאשר לכל עובד ועובדת יש צמיד הארקה, שמחבר אותן על כבל מתכת לתשתית ההארקה הראשית של המפעל. זה לא נורא כמו שזה נשמע, מדובר בסך הכל בצמיד פלסטיק שכרוך על היד ואמור לפרוק מהגוף חשמל סטטי, אבל המראה הכללי של אנשים עובדים על פס ייצור, בעמידה, כאשר הם מחוברים לכבל – הוא מכמיר לב, ומעלה מחשבות על מהותה של העבדות המודרנית, עם מראות הלקוחים מסרטים כמו “זמנים מודרניים” של צ’רלי צ’פלין.  העובדות בפס הייצור בלודג’ מעבירות תחת ידיהן בין 700 ל-800 חלקים בשעה.

אנחנו פוסעים במעברים המסומנים בפסים צהובים אל התחנה הבאה, היא תחנת ההרכבה. גם פה נמצא עובדים בעמידה, אם כי Dell מקפידים לציין שהם מאפשרים לעובדים לשבת כשפס הייצור לא בפעולה ובהפסקות, וכן, בצד העמדה קבוע כיסא מתקפל, בדומה למושבי צוות במטוסים. מעל כל עמדה ישנו “רמזור” המעיד על מצבה של התחנה: נורה ירוקה לתחנה פעילה, נורה אדומה לתחנה מושבתת, נורה כתומה מעידה על תקלה במחשב שהגיע לעמדה.

צילום: ניב ליליאן

המזלג של המעבדים

בתחנת ההרכבה נתקלנו אולי בדבר השני הכי מגניב שראינו בכל המפעל (הראשון בהמשך). מסתבר שלתיבות השחורות שבהן יושבים המחשבים להרכבה, יש תחתית מיוחדת, כאשר בתחנת ההרכבה, שולחן העבודה מרושת כולו במיסבי מתכת כדוריים. והנה מה שקורה: כשהתיבה (עם המחשב בתוכה), מגיעה לעמדה, המרכיבה (כן, מרכיבה! או טכנאית, אם תרצו), מרכיבה ומחברת את כל חלקי המחשב – המעבד, הכונן הקשיח, הזכרונות וכך הלאה.

כיון שכל התיבה יושבת למעשה באוויר על המיסבים, ניתן לסובב את המחשב בקלות לכל כיוון כדי לקרב את האזור הנדרש להרכבה של החלק. אם המרכיבה רוצה לבלום את התיבה, כך שלא תסתובב בחופשיות – היא דורכת על דוושה, שמרימה מתוך השולחן מעצורים שמונעים מהתיבה לזוז. פתרון פשוט אך גאוני.

שימו לב למיסבים בתחנה. צילום: ניב ליליאן

הסידור של הכלים (שלושה מברגים חשמליים עם ראשים שונים) ושל תאי החלקים (ברגים וכולי) מסודרים בכל העמדות בסדר אחיד, כך שפועל או פועלת הרכבה שעוברים מעמדה לעמדה, יוכלו לעבוד ישר, מבלי להתבלבל. עוד בין הכלים אפשר למצוא “מזלג” מיוחד לתפיסה מהירה של מעבדים והכנסה שלהם לתושבת. כמי שהרכיב מחשב אחד או שניים בחייו מאפס, עבודתה של המרכיבה מעוררת התפעלות: מחשב מורכב יצא מהעמדה שלה תוך פחות מחמש דקות. שאלנו אגב מדוע לא נותנים לרובוטים לבצע את המלאכה הזו, כמו שעושות המתחרות. התשובה – גמישות. כל פעם מגיע לעמדה דגם אחר, שדורש הרכבה ומפרט קצת שונה. משימה שאדם יכול להסתגל אליה בקלות ומכונה איננה.

המשכנו בעקבות מסעם של המחשבים על המסועים במפעל. התחנה הבאה אחרי ההרכבה, היא תחנת הבדיקות. דמיינו (או הציצו בתמונה) שורות ארוכות של כונניות מתכת, ובתוכן שוכבים, כמו תינוקות בעריסה בבית היולדות, עשרות ומאות מחשבים, כולם מחוברים בכבלים.

אם הדימוי שעולה לכם בראש הוא מהמטריקס, זה לא מקרי. כל מחשב בכל מדף מזוהה באמצעות המספר הסידורי שלו, ואז נשלחות אליו, באופן אוטומטי, כל התוכנות להתקנה המתאימות לו. השלב הבא הוא בדיקות, שנמשכות בין שעה וחצי לשלוש. כמו שכינה זאת המדריך שלנו בסיור (אחד ממנהלי הייצור) – “בית ספר למחשבים”. מעניין אם הם בסוף מקבלים תעודה.

בית ספר למחשבים. עמדות הבדיקה. צילום: ניב ליליאן

מחשבים שנכשלים – עוברים לכיתה הטיפולית. אחראי הבדיקות יוציא את המחשב הבעייתי ויפריד אותו מהעדר לבדיקה ותיקון ידני. Dell אגב, דוגמת חמישה אחוזים מכלל התוצרת הארוזה בבדיקות איכות אקראיות, כדי לוודא שאתם מקבלים מחשב תקין ואיכותי.

תחנה נוספת משעשעת, היא תחנת התוויות. מתוך גלילים גדולים של מדבקות, מדביקות העובדות (או העובדים), את כל התוויות שאתם רגילים לראות על המחשבים שלכם: מהמדבקה של אינטל, שמעידה איזה מעבד יש לכם בפנים ועד מדבקות הרישיון ל-Windows של מיקרוסופט. ולחשוב שבגליל מדבקות רישיון כזה מגולמים אלפי דולרים של רישוי תוכנה…

קרטונים של פיצה

אחרי שסיימו בהצלחה את בית הספר למחשבים, וקיבלו את כל מדבקות ההסמכה, מגיע השלב הכייפי: האריזה. באזור השילוח מוכנסים המחשבים המוכנים לתוך הארגזים שבהם ישולחו ללקוחות. ספקית משנה של Dell, מספקת קופסאות קרטון נפרדות, שנקראות “קרטוני פיצה” בשל צורתן, שמכילות את כל שאר הטובין שאנו מקבלים בדרך כלל עם מחשב חדש: מקלדת, עכבר, תקליטורים (מישהו עוד משתמש בכאלה?) ותיעוד – חוברות הדרכה ותעודות. קרטוני הפיצה אגב, מוכנים ונארזים בהתאם למדינת היעד של המחשב – מחשב Dell שנשלח לישראל, למשל, יקבל קרטון פיצה המכיל מקלדת עם חריטה עברית, תיעוד בעברית וכך הלאה.

הארגזים נוסעים על מערכות מסועים אוטומטיות, כאשר שוב, תגי הרדיו המוצמדים אליהם עוברים נקודות ביקורת ומנותבים בהתאם ליעד. הודות לתגי הרדיו (RFID), הנהלת המפעל יכולה לדעת בכל רגע נתון איפה נמצא כל חלק וכל מחשב מורכב, לרמת הפריט הבודד. ב-Dell מתגאים שהם עושים שימוש במערכת מסוע ושילוח זהה לזו של חברות שילוח מתמחות, כמו למשל אמזון.

רגע לפני שהארגזים מחליקים אל תוך בטנה של המשאית שתיקח אותם אל מטוס המטען בדרכם אל הלקוח שהזמין את המחשב, הם נחתמים באמצעות הדבר אולי הכי מגניב שראינו בכל המפעל – התקן אוטומטי שמקפל את הכנפיים של שולי הארגז וחותם אותו בסרט הדבקה. זהו סוג ההתקנים שמי שאי פעם עבר את הסיוט של סגירת ארגזים במעבר דירה, היה שמח לקחת הביתה.

וזהו סופו של המסע. בימים של לחץ, המפעל שבפולין עובד מסביב לשעון, ומוציא קרוב לאלף מחשבים מוכנים ביום. מהרגע שנכנסים החלקים למפעל, ועד שיצאו ממנו כמחשב מורכב וארוז, עובר כיום (מחשבים למגזר העסקי עוברים בדיקות יותר מחמירות) או יום ומחצה לכל היותר, וכשבועיים עד שלושה עד שהמחשב החדש והנוצץ שהורכב בפולין, מגיע ללקוח בגרמניה, קניה או ישראל.

גילוי נאות: הכותב היה אורח חברת Dell בפולין.