בית על הירח: שיחה עם ארכיטקט חלל

סבסטיאן אריסטוטליס הוא ארכיטקט חלל. ואם המקצוע הזה נשמע לכם קצת מוזר, זה לא במקרה: ארכיטקט חלל זה מקצוע שלא היה קיים עד לאחרונה. אבל אריסטוטליס וחברו קארל יוהאן סורנסן, שניהם דנים, החליטו שזה מה שהם רוצים להיות כשיהיו גדולים, החליטו ועשו. שני הארכיטקטים, בני פחות מ-30 כיום מובילים חברת עיצוב בשם “סאגה” המתמחה בארכיטקטורה עבור החלל, הירח, וכל מקום שהוא לא כדור הארץ. שוחחנו עם סבסטיאן על המקצוע שלו, ועל הניסוי שלו ושל סורנסן: לחיות חודשיים במוירוסאק, גרינלנד, לא רחוק מהקוטב הצפוני, במבנה פרי יצירתם שנקרא “לונארק” (LUNARK), ואמור לדמות תנאי מחיה על הירח.

“אין ממש משרות של ארכיטקטי חלל”, מסביר בראיון בלעדי ל-“חיבור” סבסטיאן.  “אחרי שסיימנו את התואר שלנו בארכיטקטורה, השתתפנו באוניברסיטת החלל הבינלאומית. מדובר במפגש של כמה מהאנשים הכי מבריקים בתעשיית החלל”, הוא מספר. “הקמפוס הוא בשטרסבורג, אבל האוניברסיטה עצמה נודדת ממקום למקום, הפעם זה היה בדלפט שבהולנד”. ומי פוגשים שם?

“יש שם הרבה אנשים מנאס”א ומסוכנות החלל האירופית. חלקים בעלי ניסיון בלוויינים ובחלל יותר שנים מאשר אני חי. זו הייתה חוויה מלמדת מאוד… אחרי אוניברסיטת החלל, לא חשבנו להקים חברה מיד, אבל כשהסתכלנו על האפשרויות של מה לעשות עם עצמנו, ואחרי שיחה אחת עם מישהו כאן בדנמרק, זה שם אותנו על מסלול. הצטרכנו רק זריקת עידוד לביטחון העצמי שלנו”.

מי שנתנו לסבסטיאן אריסטוטליס ולקארל יוהאן את הזריקה הזו, היו ישראלים. “פגשנו שני ארכיטקטים מישראל. הם היו עצמאים, אבל עמדו מאחורי D-Mars”. D-Mars, למי שלא מכיר, הוא פרויקט במכתש רמון, שנועד לדמות ולחקור חיים על המאדים, גם הוא בתנאי בידוד – שיהיו מנת חלקם של החלוצים שיצאו ליישב את הכוכב האדום.

“החבר’ה הישראלים הצטרכו הרחבה למגורים במכתש רמון, אז חיינו ועבדנו מהדירה שלי, ואז כשהתקרבנו לחורף, התקציב הצטמצם, ונראה שזה לא יצא לפועל. ואז אמרנו “לעזאזל עם זה”, נקנה כרטיסים, נטוס לישראל ונבנה את זה בעצמנו. הגענו לישראל וחיינו בדירה של אלון, הוא השיג לנו חסות של חברת אנרגיה שנתנה לנו להשתמש במפעל ובבתי מלאכה שלהם. עבדנו משם. זו הייתה חוויה מדהימה. אנשים לא הבינו מה עושים שני הסקנדינבים שיושבים בפינה ובונים משהו.

אבל הקמנו את זה. לצערנו, המחנה נפגע על ידי סופה מדברית, וניזוק. אבל זו הייתה חווייה יוצאת דופן שנתנה לנו את זריקת הביטחון הבאה להמשיך לפרויקט הבא, היותר שאפתני”.

הפרויקט הבא, היה לונארק.

בית אוריגמי

“הרעיון ללונארק כבר היה לנו בראש, אבל אחרי שחזרנו מישראל, הרעיון הבשיל. חשבנו שאם יש סופות בישראל, בצפון גרינלנד הן הרבה יותר גרועות. וככה זה התחיל להתגלגל. זה היה לפני שנתיים…התחלנו לפתח, לבנות את הצוות, להשיג חסויות ושותפים. וכמובן, לבנות את המבנה”.

העיקרון שעומד מאחורי ביתן המגורים לונארק, הוא בנייה בעקרונות של אוריגמי, תורת קיפולי הנייר היפנית המסורתית – היוצרת פסלי נייר עמידים ובעלי חוזק, הנשענים רק על קפלי נייר. לפני כחודש, פרסמו חוקרים מהרווארד הוכחת היתכנות ליצירת לבנים ומבנים המבוססים על עקרונות האוריגמי אבל סבסטיאן אריסטוטליס וקארל יוהאן סורנסן, הקדימו אותם בכמעט חצי שנה – ביצירה של מבנה שלם, ניתן למגורים, המתקפל ונכנס לארגז של 2 מטרים מעוקבים…

“זה היה אתגר לבנות את זה לפי עקרונות של אוריגמי ולבנות מבנה מתקפל. רק הגיאומטריה לקחה לנו 9 חודשים”, אומר ארכיטקט החלל הצעיר. אבל בתשעה חודשים האלה גם עבדנו על דברים אחרים, וזו הייתה תקופה מרתקת”.

“הגישה פשוטה: צעד אחד בכל רגע נתון. אתה פותר בעיה אחת בכל רגע נתון. כשהתחלנו היו לנו אלף בעיות, וכשסיימנו נשארו רק עשר, והיינו מוכנים לצאת. בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי, אבל כשאתה פותר בעיה אחת אחרי השנייה, אתה מגלה שאתה יכול להצליח במשימות מאוד מורכבות. העיצוב והבחינה של זה בקנה מידה קטן, ואז הכל עובד ואתה עובר לקנה מידה גדול”.

“ידענו שמגבלות המקום הן חשובות, ולכן עיצבנו משהו שנכנס בארגז. איזה חומרים אתה יכול להשיג, לאיזה אתה יכול להשיג מימון או להשיג בחינם… הרכיב העיקרי של לונארק, הוא אלומיניום. הוא מתנהג יפה בקור, וקל לעצב אותו. ההלחמה קשה, אבל קל לעצב. המעטפת הייתה סנדוויץ של סיבי פחם. החלק הפנימי היה בידוד דוחה להבות עבה, ועליו שכבת בד, כדי שפנים המבנה יהיה נעים למגורים. בין הלוחות היו תפרים גמישים, שהיו עשויים מחומר מורכב עם תרכובת ניילון, ככה שהוא היה מאוד גמיש. מציאת החומרים הייתה קשה”, הוא מודה. “איך לעזאזל נבנה את זה? בהתחלה אתה אומר – אנחנו יכולים לבנות את זה מכל דבר ואתה מתחיל לצמצם: עץ זה כבד, סיבי פחם זה יקר… אבל אתה עושה בחירות”, מספר לנו סבסטיאן.

חודש באפלה

כשהבנייה הסתיימה, אי שם לקראת ספטמבר האחרון, יצאו שני ארכיטקטי החלל למשלחת שלהם שנועדה לבדוק את המבנה, אבל גם הייתה ניסוי עצמי שלהם בבני אדם, בתנאי המחיה של אסטרונאוטים, כדי להבין אותם טוב יותר: הם יחיו חודשיים בתא מגורים סגור (מלבד הדמיה של “הליכות חלל” ותחזוקה מחוץ למבנה), בתנאי מזג אוויר קיצוניים של לעתים מינוס ארבעים מעלות עם רוחות עזות וסופות שלג, מנותקים מהציווליזציה. ואם כל זה לא מספיק, הרי שבגלל המיקום של המבנה אי שם בחוג הארקטי, גם חודש שלם היה עליהם לחיות באפלה מוחלטת עם שעות בודדות של אור מדי יום, וחלק מהזמן – חשיכה מלאה. הקשר היחיד שלהם עם העולם החיצון בזמן הזה היה טלפון לווייני, שבו השתמשו לשלוח הודעות SMS יומיות כסוג של יומן.

“התמודדנו עם סופות שלג, ועוצמות רוח מטורפות. ביחד עם הקור, זה לא ממש כיף. מהניסיון שלנו הרוח לא הייתה גרועה כמו השלג שבעצם נלחם בך. אתה לא יכול לראות כלום. ב-30 הימים האחרונים לא היה אור בכלל, ומקור האור היחיד שלך הוא פנס הראש, אבל השלג הסמיך מחזיר את האור, אתה בעצם לא רואה כלום”, מספר סבסטיאן אריסטוטליס.

“בוקר אחד התעוררתי, וראיתי עקבות של דוב קוטב…אין הרבה חיות בחוג הארקטי, אבל אלה שהיו היו מאוד חמודות. שועלי שלג מסתכלים עליך בסקרנות ובכלל לא מפחדים ממך. לא ראינו את הדוב שבא לבקר, אבל הוא כנראה עזב, אבל זה קרה כשישנו”.

“זה מוזר לחיות בחושך. אתה שוכח שיש שמש ושהיא קיימת. אתה מתרגל לחיות בחושך, ללא שמש. למעשה, זה יותר מלחיץ כשיש לך שעתיים של אור מאשר חושך מוחלט. אתה נלחץ כשיש לך מעט זמן של אור. אבל בחשיכה מוחלטת, אתה פשוט מוצא דרכים לחיות איתה. זה היה בסדר, כי היו לנו לוחות LED גדולים בתוך המבנה. אלה לוחות אור שמחקים אור טבעי. והם משנים את גוון התאורה שלהם לפי שעות היממה (פיתוח של אנשי סאגה בעצמם – נ.ל.):  מאור יום, לדמדומים ואז לתאורת לילה. אלמלא זה אני חושב שהיה לנו יותר קשה”.

רוצים לקבל עוד כתבות מקוריות וטיפים לחיים חכמים? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו ותדעו ראשונים

“אבל לא חוויתי איזו התמוטטות עצבים. היו לנו ימים שהיינו יותר בדאון, ואז פשוט התמקדנו בדברים שיש לנו לעשות. אבל זה לא היה דרמטי כמו שחשבנו. כשאתה מתכנן משהו כזה, אנשים חושבים שאתה משוגע. אבל התכוננו לזה היטב. והיינו מוכנים לכל אפשרות”.

“בשלב מסוים פשוט נמאס לכם אחד מהשני. היו לנו את אותן השיחות כל הזמן, וכבר שמענו את כל הסיפורים, במיוחד שהכרנו גם לפני. אתה שומע שוב את אותו הסיפור וצריך להעמיד פנים שעוד לא שמעת אותו… ושמעתי כל סיפור פעמיים או שלוש. אבל קראנו המון, ואז שוחחנו על ספרים. צפינו בסרטים ותוכניות טלוויזיה וזה סיפק לנו בידור והפוגה. ודיברנו גם על הדברים שאנחנו מתגעגעים אליהם – אוכל, חברים ומשפחה. כמו מה אנחנו הולכים לעשות כשנחזור לציוויליזציה”.

זה גורם לך תחושת צניעות לדעת שיש אנשים שחיו שם אלפי שנים, בלי כל הטכנולוגיה שהייתה לנו. תמיד הייתה לנו תחושה שאנחנו מתחזים, רק תיירים שם לעומת התושבים הקבועים”, אומר ארכיטקט החלל.

הצעצועים: תאורה צירקדית, אודין וצמר חשמלי

ואכן, לעומת התושבים הקבועים של גרינלנד (ביניהם שועל שלג בשם סיימון שבא לבקר את שני החוקרים), מה שהפך את השהות בקור המצמית, ברוחות ובאפלה לנסבלת עבור שני ארכיטקטי החלל שחיו ב-לונארק, היא טכנולוגיה – ולא מעט ממנה: תאורה צירקדית ששומרת על השעון הביולוגי כשהיא מחקה מחזור יום-לילה יומי בגווני התאורה בתוך לונארק, בגדים ששזורים בהם גופי חימום בשם ewool ובינה מלאכותית שמנהלת הכל בשם אודין.

ה-ewool היה כייפי”, מספר סבסטיאן אריסטוטליס. “אלה חליפות עם חימום אלקטרוני (חוטי להט תפורים אל תוך הבד – נ.ל.), כך שגם במינוס 41 מעלות, עדיין היה נעים. אם הייתה רוח ו-28 מעלות מתחת לאפס, עדיין יכולתי לשכב על השלג מבלי לקפוא. זה היה כמו חליפת חלל, וכפפות מחוממות אלקטרונית. עשינו המון צילום ועבודה מדעית, וזה היה חשוב, שנוכל לעשות זאת עדיין בכפפות. היה לנו גם כבל כמו חבל טבור, שהיינו יכולים לחבר לשקע בקיר חיצוני, ולקבל ממנו חשמל, בדומה למה שיש לאסטרונאוטים. היו לנו גם שקעי חשמל כאלה בפנים –  אבל למעשה לא השתמשנו בהם, כי היה נעים בפנים”, אומר הארכיטקט.

מלבד בגדים מחוממים אלקטרונית, הייתה גם בינה מלאכותית תוצרת בית שניהלה את כל הביתן ואספה נתונים מהחיישנים בחוץ, שזכתה לשם אודין – אבי האלים במיתולוגיה הנורדית.

“זו מערכת פשוטה, אבל היא עצמתית:  אודין אסף מידע מחיישנים ומלוויין שהיה מעלינו (לנו לא היה חיבור). הוא אסף מידע מ-72 חיישנים בסביבת המבנה. אודין ריכז ועיבד הכל, ואלה נתונים שהייתי עובר עליהם כל בוקר…

אודין רץ על מחשבים של לנובו. היו לנו לפטופים, שהיו מרכז החיים היומייומיים שלנו. עבודה ובידור, הכל היה שם. אבל לא היה לנו אינטרנט. השתמשנו רק בספריה מקומית שהייתה לנו. אני למדתי תוכנות חדשות, שאנחנו עכשיו משתמשים בהן. למדנו מתמטיקה, ולמדנו כישורים חדשים”, הוא מספר.

“היה חשוב לנו שאלה יהיו מכונות אמינות. אם לא יכולנו לצפות בסרט או ללמוד, זו הייתה חוויה הרבה יותר גרועה. אם מחשב או תחבורה היו נפגעים, זה היה גרוע. אבל כל החיישנים והמבנה רצו על מחשב נאנו של לנובו, דומה לרספברי פאי, אבל חזק יותר. עם יותר כוח מחשוב. אנחנו נשתמש בהם גם בעתיד”, מציין סבסטיאן אריסטוטליס – “הם חסכוניים בחשמל, אבל מציעים כוח מחשוב מרשים יחסית לגודל”.

סיפור מעניין אחר, הוא התאורה הצירקדית שאנשי “סאגה” כאמור, פיתחו לעצמם והופעלה ב-לונארק. מדובר בפאנלים גדולים של נורות LED משנות צבע עם פיקוד ממוחשב, המשנות את צבען לאורך היממה כדי לתת תחושה של מחזור אור יומי רגיל: מזריחה, דרך אור יום מלא, ועד שקיעה, תאורת ערב, כיבוי אורות וחוזר חלילה.

התאורה המסונכרנת לשעון הביולוגי הטבעי שלנו, היא מענה לכמה בעיות של חיים בחלל. בחלל, כל יום הוא אותו דבר: המזון, הריח, הטמפרטורה – הכל קבוע ולא משתנה, מה שגורם לחושים לקהות וגורם לאובדן תחושת זמן. הפאנלים עם התאורה הצבעונית נלחמים בשגרה המונוטונית הזו, על ידי חיקוי של מחזור אור יומי טבעי: דמדומים, זריחה, אור יום, שקיעה וערב. אריסטוטליס וסורנסן אפילו לקחו את העניין צעד קדימה – ושינו את האורכים של התאורות השונות, כדי גם ליצור שינוי באורך היום כמו שקורה בחוץ לאורך השנה, וסימולציה לשינויי מזג אוויר – חלק מהימים היו בהירים ושטופי “אור שמש”, וחלקם אפרוריים יותר.

אחרית דבר

לאחר שלושה חודשים סמוך לקוטב, פירקו השניים את לונארק (Lunark), וחזרו לציווילזציה. הנתונים שאספו, וגם המחקר ההתנהגותי שעשו על עצמם בשלושה חודשים של בידוד התנדבותי, מספקים חומר למחקרים נוספים וגם ישמשו את ארכיטקטי החלל בעיצוב המגורים עבור האנשים שבאמת יצאו את גבולות האטמוספירה. הנתונים שהם אספו הם גם סביבתיים, אבל גם ביומטריים והתנהגותיים: הם ניטרו במשך החודשיים האלה גם את רמות העקה שלהם, קצב הלב, פעילות, שינה ורוויית חמצן בדם, בדומה למעקב שיש על אסטרונאוטים ממרכז הבקרה ביוסטון.

“הייתה לנו חוויה דומה לזו של אסטרונאוטים. הזדהיתי איתם ואני מבין יותר את טוב את האתגרים שאיתם הם מתמודדים. כעת יש לנו הבנה הרבה יותר טובה של הבעיות שאנחנו צריכים לפתור”, מסכם סבסטיאן אריסטוטליס, ארכיטקט החלל. 

נהניתם מהקריאה? שמחים לשמוע.
בכתבה שזה עתה קראתם הושקעו שעות רבות של איסוף מידע, תחקיר, כתיבה, עריכה, גרפיקה, עיצוב, צילום ועריכת וידאו. “החיבור” מופק על ידי שורה של עיתונאים מקצועיים, שבשבילם עיתונות היא שליחות – אבל היא גם פרנסה ואנחנו רוצים לעבוד עבורכם, הקוראים. 

התרומה שלכם (בעלות של כוס קפה) מבטיחה את קיומו של “החיבור” כמגזין עצמאי, אובייקטיבי, חופשי מתלות במפרסמים, ותאפשר לנו להביא לכם עוד סיפורים ומידע מעניין ומועיל, כל יום.