קיצור תולדות הכפתור

כשהייתי בן שבע או שמונה, נתקלתי לראשונה בחיי במקלדת. המחשבה הראשונה שלי הייתה “וואו, יש פה המון כפתורים!”. כילד, אהבתי מאוד ללחוץ, לסובב ולהזיז כפתורים ומתגים, גם אם לא היו מחוברים לדבר, עצם הציפיה שיקרה משהו הייתה מרגשת כשלעצמה. אם נחשוב על כך, מקלדת היא באמת אוסף של יותר ממאה כפתורים! כיום, מקלדות מתחילות להיעלם לטובת מסכי מגע. אך האם הכפתורים נעלמו?

כפתורים חשמליים לא קיימים כל כך הרבה זמן. הם נוצרו לראשונה בסוף המאה ה-19, כמתגי הפעלה של פנסים חשמליים, והתעצבו לצורתם המודרנית והמוכרת בתחילת המאה ה-20, כשהתחילו לחבר בתים לרשת החשמל, והיה צורך בדבר שיוכל לברור בין מנורה כבויה ומנורה דולקת.

כך בא לעולם הכפתור החשמלי שכולנו מכירים. לחיצה של הכפתור פנימה סוגרת את המעגל והזרם עובר בו. כפתור לחוץ, יש אור, כפתור משוחרר – אין אור. כך גם נקבעה הדרך העיקרית שלנו לתקשר עם מכונות בעידן המודרני: אנחנו מצביעים או נוגעים עם האצבע שלנו בכפתור, ולוחצים עליו בציפיה שדבר יקרה. שהאור יידלק, שאות תופיע על המסך, שהמעלית תתחיל לנוע ותיקח אותנו לקומה השביעית בבניין.

לאורך המאה ה-20, הכפתורים שינו צורתם. כשהגיחו מקלטי הרדיו בתחילת המאה, היה צורך בכפתורים לקביעת התחנות בנוסף לחוגה הקשה לכוונון, ואלה היו כפתורי הפלסטיק הראשונים הנפוצים.

בשנות החמישים של המאה הקודמת, הייתה הבהלה מה”כפתור האדום הגדול“, ככינוי לכפתור שעליו ילחץ נשיא מדינת האוייב לשיגור של טילים גרעיניים, אבל לצד הבהלה, “בתי העתיד” הוצגו ככאלה שבהם ישולבו כפתורים בשולחן… כמי שבאים מהעתיד אנחנו יכולים להעיד ששולחנות האוכל שלנו עד היום, לרוב לא מכילים כפתורים…

משנות הששים עד שנות השמונים, השלימה אומת הכפתורים את ההשתלטות המוחלטת על חיינו.

כפתורים ולחיצים היו בכל מקום: במחשבונים, במכוניות, בטלפונים, בצעצועים כמו מכונות הפינבול או הסיימון (שאלו את הוריכם או אחים גדולים, הם בוודאי זוכרים אותם). משם, דרכם אל המחשבים הראשונים הייתה טבעית.

אבל גם שהחלה רשת האינטרנט להתפתח, הכפתורים לא נעלמו. הם פשוט נהיו שטוחים ועברו אל הצג. כיום, את פעולת הלחיצה על הכפתור, שפעם היינו עושים ישירות, מייצגת גרירת הסמן אל הכפתור במסך, ואז לחיצה על כפתור אחר: כפתור העכבר.

ההפעלה, הלוא היא פעולת הלחיצה על הכפתור, והציפיה למשוב מסויים נחלקו כעת לשני כפתורים נפרדים: אחד על הצג ואחד אמיתי מתחת לאצבע שלנו המונחת על העכבר – אבל המהות של הכפתור כדרך העיקרית שלנו בני אדם לתקשר עם מכונות, לא השתנתה. אפילו הקישורית לדף אחר ברשת, הלינק, שמסומן מסורתית בטקסט כחול עם קו תחתי, היא כפתור!

ואז, ב-2007, החזיר סטיב ג’ובס, מנכ”ל חברת “אפל” את מסך המגע לחיינו (מסך המגע כשלעצמו הוא לא טכנולוגיה חדשה). כשהציג את האייפון, הוא הרג את העכבר ככפתור מתווך, ואיחד מחדש את פעולת הלחיצה על כפתור ואת הציפיה הכל כך אנושית, שכשנלחץ על הכפתור, יקרה דבר.

בתחילת המילניום השלישי, הכפתורים של מסכי המגע שוב שינו את צורתם. הם עכשיו שטוחים, ווירטואליים, ולא משמיעים קליק קפיצי ורעשני בעת הלחיצה. גם ממשקים כמו הקינקט שבו אנו מנופפים באוויר, עדיין משתמשים בכפתורים דו ממדיים המופיעים על המסך.

כל מה שאנו צריכים לעשות הוא לגעת בהם נגיעה קלילה בלבד. אנחנו כבר לא צריכים ללחוץ על משטח עגול עשוי פלסטיק זול, כדי שייסגר המעגל החשמלי. במסכי המגע של הטלפונים הסלולריים ומחשבי הלוח, האצבע שלנו היא זו שסוגרת מעגל.

אבל גם אחרי יותר ממאה שנה, דבר לא השתנה: אנחנו עדיין לוחצים על כפתור, בציפיה שידליק לנו אור.

כתבה זו פורסמה במקור בכתב העת לילדים “עיניים”