שבוע עם… מקלדת מכנית

אלא אם אתם חלק מכת הגיימרים, סביר להניח ששמעתם את המושג מקלדות מכניות פה ושם, בעיקר מקרב יודעי דבר, שנשבעים שזה הדבר הכי טוב שהומצא מאז הלחם הפרוס בשקית.

במקרה שלי, אותם יודעי דבר, מכרים וחברים שהם כולם אנשי טכנולוגיה ורשת, התפלאו שאדם כמוני, שמקצועו הוא בכתיבה וכנראה צבר מיליוני הקשות מקשים בחייו, עוד לא ניסה מקלדת מכנית. וכיון שאני אדם פתוח להתנסויות וטעמים חדשים, החלטתי לנסות.

התחום של מקלדות מכניות הוא עולם שלם בפניו עצמו (כולל קבוצת חובבים ייעודית בפייסבוק עם מפגשים משלה), אבל לפני שנצלול לחוויה, יש כמה מושגים שצריכים להכיר.

כל חבריי הם חומים ואדומים

הטכנולוגיה שבתוך מקלדות מכניות אינה חדשה כלל, ועתיקה כמו ימיו של המחשב האישי עצמו. פעם, כמעט כל המקלדות בכל המחשבים היו מקלדות מכניות. וכשאנחנו אומרים מקלדות מכניות למה אנחנו מתכוונים? בניגוד למקלדות שנפוצות כיום ושתיכף נגיע אליהן, במקלדות המכניות לכל מקש יש לחצן קפיצי נפרד משלו. כך יוצרו כל המקלדות של פעם, ואם אתם מבוגרים מספיק לזכור את מחשבי ה-IBM המקוריים הראשונים, המקלדות המכניות שלהם נחשבות לאגדתיות, וסוג של פריט אספנים כיום.

אלא שעל אף ירידה בעלות שלהן, מקלדות מכניות עדיין יקרות יחסית לייצור. את מקומן כמקלדות זולות ואמינות כמעט באותה מידה, תפסו מקלדות המבוססות על הזרקת פלסטיק וממברנת סיליקון המכילה מעגלים מודפסים, ויודעת לזהות הקשה על ידי שינויים בשדה חשמלי, במקום לחצן נפרד לכל המקש. וכך באו לעולם המקלדות הזולות שאנחנו מכירים ורובנו משתמשים בהן כיום, עם “לחצני מספריים”, ששואבים את שמם מצורת הקפיץ שמצוי כיום מתחת למקשים, שצורתו היא כשל מספריים.

ובכל זאת, יש אנשים שרצו לחזור למקורות והתגעגעו ל-“קליק” שלא ניתן לטעות בו של הקשה על מקש במקלדת מכנית. אז כמה חברות חזרו לייצר מקלדות “כמו של פעם” שזה כמו השמנת של פעם, רק לא.

על אף שיועדו בהתחלה למשתמשים חובבי נוסטלגיה, המקלדות המכניות התחבבו על גיימרים בזכות ההקשה המדויקת שהן מספקות, כמו גם על מתכנתים ומפתחים, ששמו לב שהעובדה שכל מקש נהנה מלחצן נפרד משלו, מקטינה שגיאות הקלדה ונותנת משוב חישתי יותר טוב על איזה מקש הקשתם דרך צליל ומישוש.

חסידי המקלדות המכניות מהללים אותן לא רק בגלל זה, אלא גם בגלל העמידות הגבוהה שלהן (למרות שאני הצלחתי להרוס אחת, ראו בהמשך) וחוויית הקלדה נוסטלגית משהו. יש מי שטוען שהן גם יכולות לסייע במניעת בעיות פרקים הנגרמות מהקלדה ממושכת, אבל אין לכך ממש סימוכין מחקריים מובהקים, שהן אכן יותר “בריאות” ממקלדות רגילות.

מקלדות מכניות שונות זו מזו בכמה מאפיינים, ביניהם אורך המהלך שלהן, כלומר, איזה מרחק המקש צריך לעבור (לרוב נמדד במילימטרים) כדי לרשום הקשה, מידת ההתנגדות של הקפיץ שמתבטאת ב-“מעצור” של המקש שעליו צריך להפעיל לחץ (לרוב מצויין בגרמים לסנטימטר רבוע). ככל שהנתון גבוה יותר, כך נדרש יותר לחץ על המקש ויש יותר התנגדות לאצבע. ונתון אחרון – מידת הרעש. יש כאלה המשמיעות “קלאקים” קולניים להנאת המקליד, ולסבלם של הסובבים או בני הבית (יש אנשים שממש שונאים את הרעש החזרתי של הקשה על מקשים במקלדת מכנית), ויש כאלה שהן שקטות יותר ולא רועשות יותר ממקלדות רגילות.

רוב המקלדות המכניות בשוק משתמשות בלחצנים מתוצרת חברת המקלדות הוותיקה Cherry, והלחצנים עצמם נקראים Cherry MX, כאשר הם נבדלים זה מזה בצבעם, ולכל דגם לחצן בצבע אחר, יש התנהגות אופיינית לו. בואו נעבור עליהם בזריזות:

מקשי הצ’רי השחורים הם בעלי מהלך חלק מלמעלה למטה ונטולי מעצור מורגש. הם משמשים בעיקר למקלדות לגיימרים וטובים ברישום הקשות חוזרות, אבל פחות טובים להקלדה מאחר והם בעלי מהלך ארוך, ונקודת רישום הקשה עמוקה כך שהקלדה של טקסטים ארוכים עליהם תהיה מעייפת.

מקשי הצ’רי האדומים, Cherry MX Red, הם גם מקשים עם מהלך חלק וללא מעצור, אבל פחות נוקשים וקשים מהשחורים, ודורשים פחות לחץ להפעלה. הם פופולריים מאוד במקלדות מכניות, במיוחד כאלה המיועדות גם למשחקים אבל גם לעבודה.

מקשי צ’רי חומים, Cherry MX Brown, הם יותר בני כלאיים מהקודמים, עם מעצור רך באמצע המהלך של המקש, מה שאומר שבניגוד לשניים הקודמים, לא צריך ללחוץ את המקש עד למטה כדי לרשום הקשה. בגלל זה, הם יותר מתאימים לאנשים שכותבים, כך שאפשר “לרחף” עם האצבעות על המקלדת ולהפעיל פחות לחץ על כל מקש. בהקלדה ממושכת זה בעצם אומר שתתעייפו פחות. הם גם יותר קלים להקשות חוזרות, אבל רישום ההקשה באמצע הדרך גם אומר שיש סיכוי שתירשם הקשה לא רצויה אם הפעלתם בטעות יותר מדי לחץ.

מקשי צ’רי כחול, מיועדים לקלדנים. מלבד “קליק” מספק וקולני בכל הקשה, אורך המהלך שלהם קצר, כי נקודת השחרור היא מעל נקודת הרישום, ככה שצריך להפעיל יחסית מעט מאוד כוח כדי להקליד. מבחינת התחושה, הם הכי דומים למקלדות הרגילות וטיפה יותר כבדים מהחומים (50 גרם לעומת 45) .

מקשי צ’רי ירוקים, הם גירסה קשוחה ו-“כבדה” יותר של הצ’רי הכחול, שדורשים יותר לחץ הפעלה (80 גרם) עם מעצור קשוח יותר, אבל עדיין שומרים על ה”קליק” הקולני. הם נועדו לתת תחושה של מקלדות ישנות וכבדות, ונקודות רישום ההקשה והשחרור נמצאות באותו מקום, מה שאומר מהלך ארוך יותר מהכחולים.

בסרטון שמעלה מוצגים גם מקשי צ’רי שקופים, אבל הם נדירים יחסית ולכן לא נתעכב עליהם. למי שאגב רוצה להתנסות ולהחליט איזה סוג לחצנים הוא החביב עליו, אפשר להזמין באמזון “ערכות התנסות” שעולות קצת פחות מ-20 דולר ומכילות מקש אחד מכל סוג, לפני שמתחייבים למקלדת וללחצנים מסוג מסוים, שמן הסתם עולות יותר.

במקביל, יצאה חברת רייזר, שמתבססת כמלכת התחום, בעיקר במקלדות מקצועיות לספורטאי גיימינג, עם לחצנים משלה בצבעי ירוק, כתום וצהוב. הירוק הוא בעל “קליק” רועש עם מעצור שאפשר לחוש, הכתום גם הוא נותן משוב דרך האצבעות אבל שקט כעכבר ולכן מיועד למקלידים שוכני משרדים שמתחשבים בשכנים, והצהוב של רייזר דומה לצ’רי השחור או האדום – ללא מעצור חיווי, וגם הוא, שקט.

קליק, קליק, קלאק!

המקלדת המכנית הראשונה שניסיתי הייתה ה-V700 של VPro, המותג לגיימרים של יצרנית הציוד ההיקפי הסינית rapoo, עם מנגנון משלהם שמקביל לדובדבן השחור, עם מקשים כבדים יחסית, שדורשים הפעלת לחץ של 50 גרם.  על אף העיצוב הנאה שלה (מקלדות מכניות הן חתיכות ופחות סתמיות במראה מאשר מקלדות הקרום הרגילות, כי האצילות מחייבת), לא התחברתי אליה. המקשים היו כבדים ולא נעימים להקלדה, ועד מהרה עברה מחשבה בראשי – מי בכלל צריך את זה?

במקביל, לצורך כתיבת הכתבה, קיבלתי גם את ה-G810 Orion, בשעתו מקלדת הדגל של לוג’יטק, גם היא מיועדת לגיימרים, ומכילה לחצנים פרי פיתוחם של השווייצרים בשם Romer-G. אלה מזכירים בתכונותיהם את הצ’רי החומים: התנגדות לחיצה של 45 גרם בלבד, עם מהלך קצר של 1.5 מ”מ ומעצור חישתי רך.

כבר שנים שאני לא גיימר, אבל כאדם שמקליד הרבה למחייתו, המקלדת הזו מצאה חן בעיניי. מלבד שהיא מכילה תאורה נאה ועוד כל מיני תוספות חמודות כמו כפתורי מדיה וכפתור גלגלת גדול ורחב שאת כולם, לרבות התאורה, אפשר לתכנת – המקשים עצמם פשוט נעימים להקלדה, וסוף סוף התחלתי להבין על מה אוהדי מקלדות מכניות מדברים – זו חוויית הקלדה שונה לגמרי. אם אתם מתעקשים לעשות הקבלה, הרי מדובר במקבילת חוש המישוש של האזנה לתקליטור או למוזיקה דיגיטלית, לעומת האזנה למוזיקה עם תקליטים ופטיפון.

הקליק, קליק, קלאק של המקשים מעניקים להקלדה סוג של קצב ועליצות חמימה, מהסוג שלא תקבלו מהמקלדת הרגילה שלכם, והמשוב הכמעט תת הכרתי הזה, של הצליל והתחושה של המעצור כשמגיעים אליו כחיווי שאכן רשמתם הקשה, הופכים כולם את ההקלדה לחוויה אחרת לחלוטין.

אבל זה סופו של כל בלון, וכאן אני צריך להתוודות ולהתנצל בפני אנשי בנדא, היבואנים של לוג’יטק: יום אחד, כמו שקורה להרבה אנשים שמבלים ימים שלמים מול המחשב – נשפך לי ספל קפה על המקלדת. בבהלתי כי רבה, מלבד בריגדות של נייר סופג שהוזעקו למקום, החלטתי גם לפרק את המקשים ולנגב מתחתיהם, כמה זה קשה להרכיב בחזרה מקשים קפיציים, נכון? ובכן, הניתוח הצליח, אבל החולה מת. מקש הטילדה ~ (המקש שמשמאל ל-1), לא שרד את ההליך הכירורגי. על אף עמידותן, גם מקלדות מכניות לא שורדות את הנצח. או תקיפה במברג… ילדים, אל תנסו את זה בבית.

אם לסכם את החוויה, יש משהו במקלדות מכניות שאכן שונה חוייתית ממקלדות הפלסטיק הנפוצות, כלומר שהן מבטיחות ומקיימות. רובכם בוודאי, יישאר עם מקלדת הממברנה שלו גם אחרי קריאת הכתבה הזו. אבל אם אתם מפתחים, גיימרים או סתם בעלי שרירי נוסטלגיה מפותחים, אולי מקלדת מיכנית זו חוויה שהייתם רוצים לנסות. כמובן, בבחירת המקלדת שלכם, התחשבו גם בגורם הרעש, שהסובבים ובני ביתכם לא ירצו לרצוח אתכם בגלל צלילי ההקשות בשעות הקטנות.

אם אתם כבר כאן…
רצינו לבקש טובה. בכתבה שזה עתה קראתם הושקעו שעות רבות של איסוף מידע, תחקיר, כתיבה, עריכה, גרפיקה, עיצוב, צילום ועריכת וידאו. בנוסף, יש לנו הוצאות קבועות על אירוח האתר, אחסון, שרתי וידאו, גרפיקה ועוד. “החיבור” נעשה על ידי שורה של עיתונאים מקצועיים, שבשבילם עיתונות היא שליחות, אבל היא גם פרנסה – ואנחנו מעדיפים לעבוד עבורכם, הקוראים. התמיכה שלכם (אם באופן ישיר, ואם על ידי רכישת מוצרים דרך הקישורים שבכתבה, המזכה אותנו בעמלה קטנה) מבטיחה את המשך קיומו של “החיבור” כמגזין עצמאי, אובייקטיבי, חופשי מתלות במפרסמים, ותאפשר לנו להביא לכם עוד סיפורים מעניינים, עוד תכנים שיוגשו בצורות מקוריות, עוד כתבות, עוד סרטונים ובכלל – עוד. לתמיכה ישירה במגזין