הלילה נזיז את מחוגי השעון שעה קדימה, אבל את מלאכת ניצול האור ניתן לייחס עוד לימי קדם. אולם, בשונה מהיום בו מדובר בתהליך חד פעמי לתקופת הקיץ, הרומאים כמו גם ההלכה היהודית התאימו את השעה על ידי קיצור/הארכת השעה. פרק הזמן נמדד מזריחת החמה ועד שקיעתה ומחולקת ל-12 חלקים (המכונים ביהדות שעות זמניות), כך שביום הקצר ביותר בשנה נמשכה שעה אחת כ-43 דקות, וביום הארוך ביותר כ-77 דקות.
בעת החדשה, הטוענים לכתר ממציא השיטה עוברים מבנג’מין פרנקלין, דרך חוקר חרקים ניו זלינדי, וקבלן בנייה לונדוני, אולם הצורך בקביעת זמן אחיד התעורר לאור המהפכה התעשייתית וזמני הרכבות.
הראשונה לאמץ את שעון הקיץ הייתה גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וזאת על מנת לחסוך בפחם בזמן המלחמה, לאחר מכן גם שאר הצדדים במלחמה כיוונו את השעון בהתאם.
שעון הקיץ ידע עליות ומורדות והיו תקופות בהן לא הנהיגו את שעון הקיץ וכאלה שכן, אבל מלחמת העולם השנייה הייתה אחד הגורמים לחזרה לשעון, כמו גם משבר האנרגיה ב-1970 אשר מחזיק מעמד עד היום.
