1. אף אחד כבר לא זוכר מספרי טלפון. אנשים נשמרים אצלנו מיידית בטלפון תחת שמם, ואף אחד לא טורח לשנן עוד רצפי מספרים כדי לחייג למישהו.
2. הפכנו חסרי סבלנות לזמני טעינה. אם אתר סורר מעז להיטען תוך יותר מחמש שניות, אנחנו לא נשוב אליו לעולם, או נרטון. ולחשוב שפעם היינו מתחברים לרשת עם מודמים והיינו מחכים בסבלנות דקות ארוכות (אוקסימורון מתקבל על הדעת בעידן הנוכחי) לאתרים שיטענו על הצג.
3. אף אחד כבר לא מבקש או מקבל הוראות הכוונה. “איך מגיעים? פשוט שים בוייז!”. מי שעדיין פותח חלון ושואל איך מגיעים מכאן לבוגרשוב – נחשב מאותגר טכנולוגית.
4. מותו של התא הקולי. הריבוי של שירותי ההודעות המיידיות, הודעות הסמס, פייסבוק, ווטסאפ ואחרים והתרחבותה של התקשורת הטקסטואלית, הפכו את התא הקולי למיותר. מפעילות הסלולר עדיין מספקות אותו כברירת מחדל, כסוג של שירות בסיסי, אבל התחושה היא שמעטים מאיתנו טורחים באמת להשאיר הודעה בקולם.
5. ונקנח בברור מאליו: אנחנו מקוונים תמיד, זמינים כל הזמן. הטלפון החכם יצר אצל רובנו הפרעת קשב מובנית. תשומת הלב שלנו הפכה חצויה תמידית בין המציאות הממשית ובני האדם שנוכחים בקרבתנו הפיזית, ובין צג הטלפון והאנשים שנוכחים בחיינו וירטואלית, בפייסבוק או בווטסאפ.
הפיתרון? לכבות התרעות. הניחו את הטלפון בצד, והתייחסו קודם כל לבני אדם שמולכם. החיוך שעל פניו של בן או בת שיחכם הוא בעל ערך רב יותר מייצוג מלאכותי של חיוך בדמות סמיילי צהבהב עלי מסך.
